הטיסה הביתה

הגיע נהג המונית ולקח אותנו לשדה התעופה. הוא יהודי עם לב חם אבל לא היה מעולם ביראל כי הוא מפחד. הגענו מהר לשדה, עשינו צ'ק אין זריז, קיבלנו הסבר שהמזוודות תגענה ישר לת"א (יש לנו קונקשן ברומא) ויאללה ביקורת דרכונים ולהמתנה. הסתובבנו בכל החנויות, שתינו קפה, תה וגם מרק ועלינו למטוס בזמן. במטוס מערכת בידור אישית ששימחה את כולם. יש לנו שעה ברומא אז שמחנו כשהקברניט אמר שהטיסה היום תתקצר בשעהותיקח 7:35 שעות במקום 8:45. למרות הבדיקות החוזרות ונשנות עם סוכנת הנסיעות, שאמרה ששעה זה מספיק, לא היינו ממש רגועים ותוספת זמן ברומא נראתה לנו דבר מבורך.
אלא שלא המראנו בזמן. הסברים ארוכים על "תקלה שלא נפתרה, שאפשר לטוס גם ככה אבל עכשיו הטכנאי צריך להשלים את הניירת. נעשה כל מאמץ שתגיעו לטיסות ההמשך שלכם".
רהמראנו באיחור של שעה ורבע, השירות היה מעולה, כולם חגגו על הסרטים, כולל הצעירה שראתה ערוץ דיסני במקום לישון. כשנחתנו ברומא באיחור של רבע שעה מן התכנון המקורה אמר בקפטן שהוא מודה לנו על שטסנו איתם ומקוה שלמרות האיחור אנחנו לא severely inconvenienced. גם אנחנו קיוינו. ביציאה מן השרוול חיכתה נציגה של השדה, על עקבים גבוהים ובידה שלט "תל אביב". כשהתכנסו כל נוסעי ת"א (10 במספר) רצנו אחריה בכל השדה עד לשער של הטיסה לת"א, כאשר בדרך אנו עולים על רכבת קצרה (היינו צריכים לעבור טרמינל), בדיקת ביטחון וכמה גרמי מדריגות. הגברת רצה מהר על העקבים הגבוהים והדקים שלה. כבוד! הגענו לגייט לת"א כאשר אחרוני האנשים עוד עשו בוארדינג ונחתנו קצרי נשימה בכסאותינו במטוס. נמל התעופה פיומצ'ינו ב 60 שניות. מטוס שהוא כמו אוטובוס מעופף - צפוף, ללא כל תוכנית בידור או מוסיקה או טלויזיה כלשהי, שעה וחצי עד שקיבלנו כוס מיים (שהיינו זקוקים לה ביותר) אולם ובסופן של 3 שעות נחתנו בבן גוריון. המזוודות שלנו יצאו מייד (הופתעתי שבכלל הגיעו) אבל הבוסטר של הגר ומזרוני הקמפינג לא הגיעו. חיכינו בתור הארוך ל lost & found, מילאנו טופס, יצאנו החוצה אל סבתא מיכל שהתגעגעה אלינו מאוד ונסענו הביתה בשתי מוניות. הפריטים החסרים הגיעו למחרת בצהריים במונית ובא לציון גואל.