כותבת ב- offline , אעלה לבלוג כשנפגוש רשת.
בבקר פתחנו את האתר של בן גוריון והבנו שהטיסה שלנו יוצאת מרומא במקום ממילנו ושצריך להגיע לרומא. ברור שלא נספיק לטיסה המקורית שלנו אבל כנראה משם יוצאות טיסות לישראל. אח"כ מצאנו בynet שאלעל וגם ישראייר מבקשות מכולם להגיע דרך היבשה לרומא או לאתונה. אני חושבת שזו הכוונה של המשפט: כל הדרכים מובילות לרומא.
הקבוצה מבית הספר לעיצוב יצאה כבר בלילה עם האוטובוס שלה למסע לרומא. למה החברה שהבטיחה לעדכן לא שלחה סמס? שאלה מצויינת. בהחלט יכולנו לקחת מונית למלון שלהם ולהצטרף. נו טוב, גם זה שיעור.
מיהרנו לתחנת הרכבת במילנו, סיגלית בבאסה נוראית ואני מנסה לשמור על מצב רוח טוב. אחרי שהצלחנו להשיג כרטיס לרכבת המהירה לרומא בשעה 15:00 (רק 6 שעות לחכות) סיגלית התאוששה קצת. היו כרטיסים רק במחלקה ראשונה אז אם אין ברירה אין ברירה. בתור התידדנו עם קפריסאים שצריכים לחזור ללרנקה ועוד רבים וטובים אחרים שצריכים להגיע לצפון אירופה אבל כל הרכבות שלהם מלאות עד מחרתיים בערב. הצלחנו גם לתפוס מקום בקפטריה היחידה שיש בתחנה, בפינה ליד השקע החשמלי. טענו מחשבים וטלפונים ובעצם ישבנו ועבדנו.
בינתיים בחמ"ל בישראל (דני ונעמה סוכנת הנסיעות) הצליחו לסדר לנו טיסת אלעל להלילה תמורת 1000$ כ"א. ברור שהסכמנו. עם ישראייר ממש לא ברור מה יהיה וגם להישאר באירופה עולה לא מעט כסף, שלא לדבר על הזמן, מצב הרוח והגר שמתגעגעת. וחוץ מזה באלעל יש יותר מקום לרגליים מאשר בישראייר. יצאה יקרה התערוכה הזו... מצד שני, יהיה לי עוד משהו לספר לנכדים.
סיכמתי עם סיגלית שבמטוס נרים כוסית – בכל זאת היתה תערוכה מלהיבה, חברה נעימה וחויות .
יש אנשים שנתקעו בטשקנט בלי פיצה ופניני ומסדוניה (סלט פירות).
כשהגיעה השעה ללכת לרציף נמלאתי שמחה. התחנה יפהפיה, במיטב המסורת של תחנות גדולות באירופה.תמיד רציתי לעשות טיול רכבות באירופה והנה הצליח לי ואפילו במחלקה ראשונה. סיגלית צילמה אותי מחייכת ליד הרכבת ומתישהו אכניס לינק לתמונה. סילחו לי על חוסר האיפור... מיהרנו בבקר לתחנה לקנות כרטיסים לרכבת.
את סיגלית אי אפשר היה לצלם משתי סיבות: 1. היא בלי איפור. 2. היא לא מחייכת.
כשנגיע לרומא היא בטח תתעודד.
הכרוז הודיע כי תיכף תעבור עגלת המשקאות במחלקה הראשונה והשמחה רבה. לא ברור לי אם זה כלול במחיר השערורייתי של הכרטיס אבל בטח אבין.
הנסיעה דרומה מאוד מהירה (רכבת Eurostar) ומזג האויר משתפר ומתבהר ככל שמתקדמים.
מקוה שנצליח לעלות על הטיסה של 21:00 מרומא (אליה יש לנו כרטיסים) וכך בעצם נגיע רק באיחור של 12 שעות , שמרגיש כמו כמה ימים בגלל חוסר הודאות והמתח.
מקוה לא להפסיד את מסיבת יום העצמאות שמתקיימת אצלינו בגינה, כמו בכל שנה. דני ממשיך בהכנות והיא תתקיים איתי או בלעדיי.
טוב, הגיעה עגלת הכיבוד. המלצר לבוש כמו חתן וגם יש לו כפפות לבנות. זה כלול במחיר. אפשר לבחור משהו מתוק או סלט. בחרתי סלט וקיבלתי בוטנים בשקית. עכשיו אני מבינה שהוא התכוון salato שזה כפי הנראה מלוח... מי שבחר מתוק קיבל שקית קטנה עם עוגיות.
alora, אני חושבת שיש לי שברי הליכה או משהו קרוב לזה. הנעליים שלי מצוינות ונוחות אבל אני לא זוכרת כל כך הרבה הליכות מתישות – גם לא בשבועיים בפריז או ברומא. תערוכה היא סוג של הליכה לא רציפה, עמידה, עצירה וגם סחיבת תיק כבד עם קטלוגים. ואחרי כל הקיטורים היה שווה בטירוף. תערוכה מלהיבה (רואים שזו פעם ראשונה שלי, לא?) ואיטליה תמיד נהדרת על אף החיפוף המתמיד בכל עניין.
בהחלט אשמח לחזור לעוד תערוכה (אולי לא בשנה הבאה, רק בעוד שנתיים או שלוש).
בכל מקרה טוב שהתערוכה באיטליה ולא בגרמניה או משהו כזה. כל כך הרבה ג'ובאני ולואיג'י נדחפים במטרו – ממש כמו בבית. חוץ מזה שאין לנו מטרו ולצ'וחים שלנו קוראים אחרת. והם גם לא מתלבשים כמו ג'ובאני ולואיג'י. שאפרופו – מרשים לעצמם צבעים, עיצובים ותיקים שנראים לגמרי לגמרי נשיים.
עדכון, הטיסה של אל על נדחתה בשעה וקצת. עד שאפגוש רשת בטח כבר תדעו מתי באמת המראנו.
הרכבת הגיעה בול בזמן לרומא וגם הרכבת לשדה התעופה הגיע בול בזמן. נכנסנו בול בזמן לתור של הבידוק הבטחוני שהיה משותף לאלעל ולישראייר ולהפתעתינו היה תור אחד, שקט ומסודר. אח"כ ראינו בול בזמן את התור האיום לצ'ק אין. כאן כבר היינו צריכות להחליט האם לנסות לעלות על טיסת ישראייר (בלי לשלם תוספת) או לשלם 1,000 $ לטיסת אל על (עליה היה לנו כרטיס).
נעמה, סוכנת הנסיעות האגדית, התקשרה כמה פעמים כדי לאמר לנו שאם לא נבטל בקרוב את הכרטיס לאלעל נשלם דמי ביטול של 1,000$ גם אם לא נטוס. ניסינו לנדנד לישראייר אבל שוב ושוב אמרו לנו בנימוס ובסבלנות שקודם מעלים את מי שיש לו כרטיס מקורי לטיסה הזו ורק אם יישאר מקום יעלו גם אותנו. בערך בדקה האחרונה העלו אותנו למטוס ועוד הספקתי להתקשר לנעמה ולאמר שתבטל את אלעל.
בגלל שהיינו אחרונות בצ'ק אין קיבלנו את הכסאות בשורה הראשונה, אלה ששומרים למקורבים. אנשי הקרקע של ישראייר נראו מותשים אבל ענו במקצועיות ובסבלנות ובהחלט נכתוב מכתב תודה לישראייר על התנהגות למופת של פבריציו, קובי ואושרת.
מה שמחנו שאנו גם על מטוס, גם פגשנו חברים (מהטיסה למילנו) וגם חסכנו 1,000$.
נגיע למסיבת יום העצמאות וכמו שאמרה מישהי בדרך: כשננחת ננשק את האדמה. או לא.
בשלב מסוים כבר חשבנו שנסע ברכבת לאתונה ומשם נעפיל לארץ ישראל באניה, במיוחד ליום העצמאות.
תחי מדינת ישראל!
