תמונות מיוון

אלדד התלונן שאין תמונות אז הנה קישור לאלבום

נהגי מוניות ביוון

מי שעקב אחרי הפוסטים הקודמים על יוון, נתקל ודאי בהערות על נהגי המוניות. להלן סיכום של חוויותינו עם מוניות הן בפארוס והן באתונה.

יורגוס
יורגוס היה הראשון שלנו. הגענו לפארוס במעברות מפיראוס ובתמימותינו חשבנו שלא נזדקק לרכב ונסתדר במוניות/תחבורה ציבורית (תמימותי, אפרת חשבה שצריך). אחרי כחצי שעה הצלחנו לתפוס מונית ולאחר ויכוח קצר של הנהג עם תיירים אחרים שטענו שהתור מתחיל במקום אחר נכנסנו חמישה+הנהג למכונית רגילה: אפרת מקדימה, אני והילדים דחוסים בצורה כלשהי מאחור והמזוודות בבגאז׳ פתוח. תצורה כזו תחזור על עצמה בהמשך דרכנו. הנהג הציג את עצמו כג׳ורג ובהמשך הובהר שזה כינוי אשכנזי ליורגוס. יורגוס קלוני לפי דבריו. יורגוס שלנו שולט, מלבד בנהיגה, בשני טלפונים ניידים מהסוג הישן + טבלט עם אפליקציה לניהול ההזמנות + אוזנייה שמחוברת לטבלט שהוא גם סלולרי בעצמו. לנו זה נראה קצת בעייתי תוך כדי נהיגה במהירות 90 קמ״ש בכביש שמסומן כמקסימום 30 אבל יורגוס לא נראה נרגש. כמעט תקרית דיפלומטית כשאפרת הציעה ליורגוס עזרה בשליחת סמס - ״I am driver number one in Paros". יורגוס נשאר בליבנו עד סוף הטיול ובשלב מסוים אף העלינו השערה שהוא סוג של מושל האי.

קטרינה
הנהגת הכי רגועה שפגשנו. קטרינה החזירה את אפרת ואותי מהסופר אחרי שידידנו יורגוס הביא אותנו לשם ולא יכול היה להמתין עקב התחייבויות קודמות. קטרינה היתה חביבה ביותר, סיפרה לנו את קורותיה ואת היותה הנהגת המועדפת על הורים לבני נוער. היא נשלחת להחזירם ממועדוני הבילוי ועושה את עבודתה נאמנה, נכנסת למועדון ושולפת משם את הנער/ה. קטרינה אף המליצה על מסעדה טובה ובכלל היתה נעימה ונחמדה.

אלכס
כשחזרנו מפארוס לפיראוס, ירדנו מהמעבורת והתחלנו לצעוד לכיוון המטרו בדרכנו הארוכה לדירה שהזמנו. מייד ביציאה מהנמל, קיבל אלכס(בשלב זה לא ידענו את שמו כמובן) את פנינו והציע שניסע איתו במונית. 5 יורו לבן אדם ואני לוקח אותכם. אנחנו חמישה, זה בסדר? כן כן, אין בעיה. התייעצות קצרה(מבט אחד חטוף - וכן) והחלטנו לקחת את הדיל. המונית של אלכס מחכה בצד השני של הכביש הסואן, אלכב לוקח מזוודה וחוצה בנונשלנטיות בין המכוניות הדוהרות. מספר דקות מאוחר יותר חצינו גם אנחנו עם שאר המזוודות והגענו למונית. אלכס העמיס את המזוודות בבגאז׳ שנשאר פתוח ונקשר בעזרת גומיה מהסוג שפעם השתמשנו לקשור תיקים לאופניים (למי שזוכר). כששאלתי אם זה בטוח ענה אלכס בחיוך שככה הוא עובד כבר שלושים שנה וזה בסדר (אותה שאלה ותשובה גם בנסיעה לשדה התעופה כשעזבנו). אלכס מדבר אנגלית לא רע בכלל ואף הסביר קצת על מקומות שרואים בדרך. אחת התכונות שחוזרות על עצמם אצל כל הנהגים היא הדיבור עם הידיים והפניית המבט אליך כשהם מדברים איתך ומכאן מצב שבו אין ידיים על ההגה והנהג לא מסתכל על הכביש אינו נדיר. אצל אלכס, התכונה הזו מוקצנת. תוך כדי נסיעה נתן לנו כרטיס ביקור והציע את שרותיו כשנרצה להגיע לשדה התעופה כשנעזוב. המחיר שנסגר נשמע לנו הגון ואכן הזמנו אותו ביום העזיבה. הפעם אפרת העדיפה להצטופף עם הילדים מאחור על מנת לראות כמה שפחות מהנעשה מקדימה(ראו הסבר לעיל על נהיגה בלי ידיים וכו׳). אלכס לא איכזב גם הפעם. כמעט שהגענו לשדה ואז פנה אלי והודה לי תוך כדי לחיצת יד, הסתובב לאחור ולחץ את ידם של כל יושבי המושב האחורי (ארבעה למי שאיבד את הספירה)ֿֿ, בינתיים אני רואה את אי התנועה מתקרב אלינו אבל כפי שאתם כבר מבינים, אלכס הסתובב בזמן לתקן את הסטייה הקלה והגענו בשלום. אחרי שהשארנו לו טיפ שמן, הזמין אותנו אלכס לארוחת ערב בביתו בפעם הבאה שנגיע - אשתי מבשלת מצויין. בקיצור - איש נחמד מאוד.

אחרים
באתונה התניידנו הרבה במוניות, לא זוכרים את שמות כולם ולא כולם השאירו חותם כמו הנ״ל. ראוי לציון הוא אחד שלא ממש ידע את הדרך(שאל אותי אם יש לי GPS!!) וכשבסוף הגענו לרחוב שלנו, פנה שמאלה במקום ימינה, מולינו הגיעה מכונית אחרת ומכיון שהרחוב היה צר, התפתח ויכוח צופרים מי יפנה ראשון. נהגינו לא כל כך רצה לוותר ולא היה כל כך נעים, עברנו גם את זה.
נהגים שיש ברשותם GPS לעולם לא יקלידו את הכתובת לפני תחילת הנסיעה אלא תוך כדי (נהיגה בלי ידיים כבר אמרנו לא?).
היה נהג שכל הזמן החליף ממשקפי שמש למשקפי קריאה בשביל לקרוא בנייד ובין השאר להראות לנו שיש לו את התנ״ך בנייד.
לפעמים הסכימו לקחת את חמישתנו במונית אחת ולפעמים היינו חייבים לקת שתיים. למיטב הבנתי כשעוצרים נהג ואין עוד מוניות בסביבה אז הוא ייקח כמה שצריך, אם יש עוד מוניות, יפרגן פרנסה גם להם ויגיד שאסור לו חמישה (problem with police - מה שלא יפריע לו לעבור באדום דקה אחר כך).

זהו.
סעו בזהירות.

אתונה

את היום האחרון בפארוס בילינו בחוף סנטה מריה - חוף מגניב עם בר נחמד, המון אפשרויות לספורט מיים, מוזיקה (ולעיתים גם מסיבות) ובאופן כללי מזכיר את ריף הדולפינים רק בלי דולפינים ויותר צפוף.
בערב, כמובטח, ג'ירו וקרפ פרידה מנאוסה.
בערב הכנסנו את המזוודות לבגאז' לצורך בדיקה - לראות אם נצליח לדחוס את כולם יחד באוטו לסיבוב אחד לנמל או שנזדקק לשני סיבובים. הצלחנו באחד. היה צפוף.
בבקר נפרדנו שוב מהמארחים הנחמדים שלנו דימיטרי וקריסטינה, שמיהרה לדחוף לי צנצנת ריבת תאנים שהכינה בעצמה.
מרוב דאגה שלא נגיע בזמן למעבורת (כל האי עומד בפקק בעיירת הנמל הקטנה בזמן שמגיעה מעבורת) הגענו לנמל ב 8:30 בבקר, כאשר את הרץ פותחים רק בתשע. התנחלנו בקפה מול הנמל, כמו עוד נוסעים (כולם עם תיקים ומזוודות), אכלנו ארוחת בקר לאיטנו, החזרנו את הרכב וחיכינו בתור למעבורת שלנו. זו הגיעה בזמן, קטנה יותר מהקודמת וגם עמוסה יותר (אנחנו התחנה האחרונה לפני אתונה). עלינו, מצאנו בקושי מקום בביזנס ויצאנו לדרך. המעבורת התנדנדה ודני אמר שתמיד זה ככה ביציאה מהנמל. אח"כ היא המשיכה להתנדנד והתברר שזה יום כזה. אז אחרי הכל לא אהיה יורדת ים. בסוף הסתדרתי בסדר, יובל גם והגענו לאתונה.
כבר בפברואר הזמנתי דירה נחמדה ליד המטרו דרך אתר airbnb. כדרכם חייבו את כרטיס האשראי עם ההזמנה. יומים לפני שהגענן לאתונה יצרתי קשר עם בעל הבית כדי לקבוע שעה שבה יחכה לנו בדירה. הסתבר שהיו בעיות, סיפור ארוך ועצוב ואנחנו "ברי מזל" כי הוא הצליח לסדר לנו דירה אחרת, יותר טובה, יותר גדולה, עם נוף של האקרופוליס, בלי חיוב נוסף. רק מה, שכח לספר שבמקום 30 מטר ממטרו היא מרוחקת 2.2 ק"מ מתחנת מטרו ונוסף לכל על פסגת גבעה תלולה - הרחוב פה נראה בול כמו סאן פרנסיסקו. יצרתי קשר עם airbnb שהסבירו בצורה ברורה שאכן אנו ברי מזל כי יש אנשים שביטלו להם הזמנות ברגע האחרון ואילו המארח שלנו דאג לדירה חלופית. לא , אין אפשרות לבטל את ההזמנה ולקבל את הכסף חזרה. התעצבנו אבל זה מה יש.
מפיראוס לקחנו מונית (נדחסנו חמישה + מזוודות) לדירה. שאכן היא יפהפייה, מצויידת בכל טוב - מדיח כלים, מכונת כביסה, מיבש שיער ומה לא. אבל מה - המיקום לא נח. אנחנו מתניידים במוניות, רוב הנהגים פה מסרבים לקחת 5 במונית וזה מחייב אותנו לשתי מוניות בכל יציאה. הרבה כסף ובעיקר אי נוחות. אפילו אל הסופר אפשר לרדת ברגל אבל לעלות עם הקניות - הופה, מונית.
השכונה שכונת מגורים מרוחקת מעט מן המרכז ולא כל הנהגים יודעים איך להגיע לכאן. לחלק יש GPS ולחלק לא.
לילה אחד נסענו עם נהג שלא ידע את הדרך והיה עצבני חאחה, האוטו שלו כעט לא סחב את העליות ובסך הכל היה די מפחיד. הגר היתה ממש בלחץ, עד כדי כך שבאה לישון איתנו במיטה בלילה ולמחרת ממש היתה מוחה לקראת החזרה הביתה.
בקיצור המודל של airbnb התברר ככזה: הזמנת חצי שנה מראש, שילמת חצי שנה מראש, לא סיפקנו לך את המוצר שרכשת, אנחנו לא מאפשרים לך לבטל ו consider yourself lucky.
ה help line שלהם מאוד מנומס.

אתונה חמה, רותחת, לוהטת.
היינו בפלקה, התאדינו באקרופוליס, נשמנו טוב במוזיאון האקרופוליס הממוזג כדבעי אכלנו בקפיטריה שלו (כי יש מיזוג מצויין), ביקרנו במוזיאון הארכיאולוגיה ( לא ממוזג טוב), נסענו לכלבו אתיקה כי קיוינו שיהיה מיזוג טוב (התבדינו), אכלנו שוב במסעדה לא ממוזגת אבל עם מאוורריים משפריצי מיים.
מחר נלך לראות את החלפת המשמר בפרלמנט ולשוק הפשפשים של יום א ונחזור למיזוג הטוב שלנו בדירה לאריזות אחרונות.
מסקנות:
1. ארבעה ימים זה יותר מדי לאתונה, מספיקים שניים.
2. כמו תמיד  location  הכי חשוב. ב booking.com לא נפלנו (והם גם לא מחייבים מראש). בטיולים הבאים נמשיך להזמין מהם (מלון בד"כ לא עובר כתובת יומיים לפני שאתם מגיעים).

שלושה במחיר אחד

עברו שלושה ימים מאז כתבתי לאחרונה, הסיבה הרשמית: אין רשת. אבל האמת שפשוט נכנסנו לאווירת אי. קמים מאוחר, מכינים ארוחת בקר לאט, יוצאים לים, הולכים לאכול, חוזרים לבריכה, יורדים לים ליד "הבית", שותים בירה או נוסעים לעיירה הקרובה לאכול קרפ _ולבנים ג'ירו מקדים).

ביום ראשון קודש Sunday kodesh החלטנו לא להזיז את האוטו. נשארנו בבריכה, אכלנו צהריים אצל מרגריטה השכנה שמנהלת מלון קטן (כמו כולם כאן) וגם טברנה. הבן של בעלי הבית שלנו עובד שם בתור מלצר וגם בעלי הבית באו לאכול שם צהריים. מרגריטה מבשלת עם אמה הזקנה ובכל יום יש משהו אחר. לא התאכזבנו.

אחר הצהריים הבנות נשארו בבריכה (הגר אוהבת ברחכה ונועה לא מתרחקת מה wi fi ) ויובל וההורים סעו למפרצון הקטון הקרוב לטבילה של אחה"צ. מפרצון פצפון, חוף ללא כסאות ושמשיות וקצת מאוד אנשים.

בערב – נסענו לנסואה לאכול קרפ (וגירו כמנה מקדימה לבנים).

למחרת עברנו לאי הקטן  – אנטיפארוס (מול פארוס). מעבורת קטנה ו 10 דקות הפלגה. גם מחיר הכרטיס מצחיק. המכוניות נכנסות ברברס לכוון עובדי המעבורת שצועקים ביוונית ועושים תנועות עם הידיים.

נסענו למערת הנטיפים שעל האי. האי קטן ומיושב עוד פחות מפארוס ולכן הציפיה שלנו היתה שגם המערה תהייה קטנה. בכביש מתפתל עלינו עליה תלולה לראש גבעה שם נמצאת הכניסה למערה. בחלק מן הכביש אפילו לא היה מעקה. נדהמנו לגלות מערת נטיפים ענקית, המוני מדרגות יורדות ויורדות ויורדות למעמקי האדמה ומסביב "נוף" נטיפים שכאילו יצא מסרט מצוייר. בסך הכל המערה מגיעה לעמוק של 400 מטר מן הכניסה ובחזרה צריך לעלות את הכל במדרגות תלולות ביותר. שרדנו. למבקרים באזור – אין להפסיד!

לו היתה זו אמריקה כבר היתה בחוץ חנות עם גלידות, משקאות ומזכרות מסוגים שונים. פה אפילו גזלן לא היה.

המשכנו ל soros bay – מפרץ תורכיז יפהפה כמו שתיארנו לעצמינו כשהחלטנו לטייל ביוון. המון סירות קטנות קשורות וגם מסעדה. אחרי שוידאנו שהמים קרים וצלולים אכלנו במסעדה שהתגלתה כמסעדת חוף פלצנית משהו ולא טברנה. האוכל היה בסדר, העיצוב נחמד, החשבון גבוה.

חזרנו לעיר הנמל, טיילנו ברחוב היחיד שלה ועלינו על המעבורת חזרה. היינו הרכב האחרון שעלה ועוד טרם הספקתי למשוך בהנדברקס החלה המעבורת להפליג. אחרי כמה דקות גם העלתה את הכבש. היתה חויה!

ושוב, נסענו הביתה והגר קפצה ישר לבריכה.

היום החלטנו לטפל בענייני הכביסה. עד הצהריים הצלחנו לקום, לאכול, לשים מכונה, לנסוע לראות את מחצבות השייש העתיקות (nothing to write home abaout), לחזור לאכול בעיירה שלנו (ambelas) בטברנה הפינתית שעוד לא בדקנו ולבלות את המשך היום במפרץ "שלנו".

במדד המוסקה המסעדה הזו מככבת במקום ראשון יחד עם המסעדה בחוף kolymbithres.

הגר המציאה כל מיני שירים מצחיקים שנגמרים תמיד ב "זה מה שאומרים – משפחה לא בוחרים". זו סיסמה שמלווה אותנו בכל פעם שאנחנו צריכים להתבייש לנו על איזו פאדיחה שעשינו לילדים.

מחר יום אחרון באי – נסע לחוף שעוד לא היינו בו santa maria וכמובן בערב ניפרד מנסואה בג'ירו וקרפ.

kolymbithres beach

קמנו בבקר לקראת צהריים כמקובל ביוון. דני ונועה נסעו לסופר להצטייד לפני סוף השבוע ואז המשכנו לחוף יפהפה בשם kolymbithres. החוף מצוי בקצהו של מפרץ קטן ןתורכיזי מול ה"עיר" הגדולה באי נאוסה. באמצע המפרץ אי קטן ועליו, איך לא קפלה לבנה עם כיפת תורכיז. כל המפרץ מנוקד יאכטות מגדלים שונים וסביב החוף סלעים לבנים יפהפיים.

בחנייה של החוף היתה מכלאה עם עזים ובחוף טיילה לה אתון עם עייר קטן ויונק. תפסנו לנו כסאות ונכנסנו למיים השקטים. שמחנו לגלות שגם כאן משכירים קייקים ויש ענפים נוספים של ספורט מיים. לכבוד השקט החלטנו לשכור קייק (אני) ו SUP (יובל, עם הסכמה לחלוק את הזמן עם נועה). אני יצאתי בדהרה החוצה והיה כיף בלתח רגיל. יובל הסתדר יפה עם הסאפ ואפילו המליח לכוון לאן שהתכוון. או אז שכנע את נועה שכדאי לה לנסות. נועה אכן ניסתה, הגיעה די מהר רחוק מהחוף אבל לא הצליחה לחזור. אמא דואגת עם קייק יצאה לחלץ אותה. נועה השחילה את המשוט של הסאפ בידית הצידית של הקייק וכף ניסיתי לחתור לכוון החוף. לא קל לחתור כאשר סאפ קשור לך בצד ומקטין לך את מרחב הפעולה. אז השארתי אותה שם והאתי את יובל ששט על האבוב. הוא נגרר לי מאחור ואני השקעתי לא מעט מאמץ כדי להביא אותו אל הסאפ. התחלפו נועה ויובל וגררתי אותה לחוף (שוב, לא קל). יובל הסתדר יפה וגם אני נהניתי לי. בינתיים החלה רוח חזקה שחפה את יובל לתוך המפרץ והוא לא הצליח לחזור. בדיוק כשישבתי לי – איזה יופי, עכשיו אנוח קצת. אחרי הכל השרירים האלה לא עבדו איזה שנתיים וכבר אין לי כח. שטתי אליו, עף לי הכובע, שוב יובל נגרר מאחורי אבל הרוח חזקה, המשקל כבד ואני כבר עייפה. כל החתירה המאומצת הניבה השארות במקום. לשמחתנו נסחפו ליד יאכטה שבדיוק הגיע אליה מישהו בדינגי. אז הוא לקח אותנו טרמפ חזרה לחוף. את הקייק קשר לדינגי, יובל נשכב על הסאפ, החזיק במשוט שלו ביד אחת ואני החזקתי במשוט שלו מן הצד השני. פאדיחה. אבל הגענו.

דני והבנות שכרו מן רחפת קטנה וחביבה וכאשר הם סיימו את הסיבוב שלהם הלכנו לטברנה הקרובה לאכול. חוק הוא בפארוס שמול כל חוף יש לפחות טברנה אחת. במסגרת תוכניתנו  island time לקח מליון שנה לסדר את השולחן אבל היה שווה ביותר. את המוסקה הגישו שם בכלי קרמיקה עגול – הם מכינים אותה בתנור עצים והיא אכן מעולה. אף אחד לא יצא מקופח, בעיקר לא הבנים שהזמינו פלטת בשרים בגריל לשניים שיכלה לפרנס ארבעה בשקט,  ומלאים ועייפים חזרנו למלון שלנו. דני ואני הלכנו לנוח והגר התמלאה עיזוז למראה הבריכה. ושוב – יובל ונועה שיחקו שש בש והגר קיפצצה לה בבריכה.

בערב נסענו לעיר הקרובה נאוסה. פיית החניה היתה לצידנו ומצאנו חניה העיר היתה מפוצצת אנשים ולא ברור לנו אן זה כך כל ערב א בגלל ששבת בערב יש יותר אנשים. החנויות כולן פתוחות, מליוני מסעדות ושמחה גדולה. סמטאות לבנות עם דלתות כחולות, חנויות תיירים מכל המינים ובעיקר כאלו שמוכרות בגדי חוף ותכשיטים מעוצבים.

בגלל שלא היינו רעבים הלכנו רק לפרוזן יוגורט ושם הזמנו שני סמוטיז ושני קרפים עם שוקולד. אבל אז יובל נזכר שאולי בכל זאת כדאי לאכול לפני הקינוח אז קפץ וקנה לו ג'ירו וכשסיים אותו דני חשב שבעצם זה עשה לו תאבון אז קנה גם לעצמו. עד שסיימו את הג'ירו הגיעו הקרפים וככה בגלל שלא היינו רעבים הצלחנו לאכול די מהר.

מחר ניקח שוב החלטות קיומיות: לאיזה חוף ללכת ואיפה לאכול.

קליניכתה!

פארוס - פרגס

קמנו בבקר שמחים ומרוצים שיש לנו אוטו. עברנו במכבסה בה השארנו את הבגדים יום קודם, קנינו מזרון ים ואבוב ושמנו פעמינו אל חוף faraggas בו לפי הפרסומים ניתן למצוא קייקים להשכרה.
הגענו לחוף המאוד מסודר, מפרץ קטן, מסעדה, בר, דק עם כסאות לרוב וגם מוסיקה רועשת מדי לטעמינו. בקצה המפרצון ראינו בוטקה קטנה עם קיק אחד. התמקמנו בצל (וגם רחוק מהרעש) והלכנו לברר. אכן יש שני קייקים להשכרה, SUP אחד ועוד פעילויות כמו סקי מיים ו"ספה - כרית מתנפחת שנגררת מאחורי סירת מירוץ, אתה אמור לשכב על הבטן ולהחזיק בה.
ביוון כמו ביוון - יש לנו רק שני קייקים אבל אם אתם רוצים אתם יכולים להיות שלושה על קייק. אז היינו: דני ונועה על קייק אחד, יובל, הגר ואני על השני. מיים שקטים, מפרץ יפה, ושרירים שלא הופעלו כבר הרבה זמן (שנתיים מאז הקייק הקודם ב provincetown עם עופר). היה כיף!
הגדולים נרשמו ל waiting list ל"ספה" - עניין של ארבע שעות מעכשיו, אבל הי, בין כך התכוונו לשרוץ בחוף.
אז היינו במיים עם אבוב ומזרון ועם מזרון ואבוב, דני הביא לנו סנדויצים מהבר ואז הסתבר שה waiting list זה לא ממש רציני ואפשר להכנס קודם. אז הגדולים עשו חיים וגם כמה התהפכויות מרשימות ושמנו פעמינו חזרה לאוטו.
היה חבל להוציא את האויר מהמזרון אז הוצאנו קצת והילדים ישבו איתו עליהם. משהו כמו חומת מגן ביניהם ובינינו. קיוינו שהם נושמים וכשהגענו למלון נוכחנו שכן. באופן די מצער בבקר התגלה המזרון ריק לחלוטין כך שהמאמץ היה לשווא.
ארוחת ערב אכלנו בטברנה thalami ליד המלון שנמצאת ממש על קו החוף (על צוק משקיף למיים). האוכל היה משובח, הרוח היתה קרירה ונעימה, בשולחנות מסביב ישבו חבורות שהתפוצצו בצחוק בקול רם ונהנינו עד מאוד.


הגר מעבירה את זמנה בבריכה (5 מטר מדלת החדר) ובקריאת ספר על הערסל (10 מטר מדלת החדר).
אין על יון! יאסו!

התרשמות של הגר מפארוס

הדרך למלון בפארוס

אחרי שהגענו במעבורת לפארוס היינו צריכים למצוא מונית שתיקח אותנו למלון, ואתם לא יודעים איזה עבודה קשה זה היה. בהתחלה סימנו לכמה מוניות שעברו באזור אבל הם לא עצרו לנו. אחר כך חיכינו שם כמה זמן כשאמא דיברה באיזה טלפון ציבורי עם המלון שיסדרו לנו מונית. הם נתנו לה מספר טלפון של נהג מונית שלא ענה לנו. אחרי כמה זמן ראינו איזה מונית עוברת, סימנו לה והיא עצרה לנו. בהתחלה חשבנו שאמא תישאר שם ותמצא איזה מונית אחר כך (כי אנחנו חמישה אנשים), אבל בסוף נדחקנו ארבעה מאחורה ואמא מקדימה. יורגוס (זה השם של הנהג מונית) נסע כמו משוגע. זה היה ממש מפחיד. מסכנה אמא שישבה מקדימה.

המלון בפארוס

הגענו בשלום, תודה לאל. את האמת שהמלון שלנו הוא די באמצע שום מקום. המלון ממש מגניב, ויש ברכה גדולה.  אחר כך הלכנו לבר כי בעל המקום הזמין אותנו לכוס לימונדה על חשבון הבית. חוץ מזה יש להם כלב ממש חמוד שקוראים לו בוב. כשאמא ואבא דיברו איתם כדי לסדר את כל העניינים, אני, נועה ויובל הלכנו להחליף לבגד ים כדי להיכנס לברכה. את האמת שהיינו בברכה הרבה זמן והיה כיף.

פארוס - פריקיה ולפקס

אז הצלחנו להשיג אוטו ליום אחד.
באביס הביא לנו את האוטו לדירת הנופש, החתים אותנו על מסמכים ולשאלתי בדבר משטרה באי ענה את התשובה האלמותית: you don't have to worry about police - it's greece!
נסענו לעיר הנמל פריקיה, עצרנו בהרץ ולשמחתינו התפנה רכב החל ממחר עד לסוף השהייה שלנו. זה בהחלט יותר מזל משכל או כמו שאמר לדני ניקוס מהרץ:  you are a lucky guy.
קבענו עם יורגוס שיבוא לאסוף אותנו מחר מהדירה להרץ והוא ענה בין 12:00 ל 12:10. סבבי.
בינתיים נשארו בפריקיה בחוף נחמד בקצה העיירה, מפרץ שקט, כסאות שיזוף ושמשיות להורים וכל מיני מתקנים במים לילדים. הכל תמורת סכום סמלי ביורו שמשתווה לסכום פחות סמלי בשקלים אבל הי,באנו להנות.
אכלנו צהריים בטברנה לתיירים על החוף, ישבנו כמטר וחצי מקו המים ונהנינו. צזיקי, סלט יווני, סובלקי, שרימפס, פיצה ובירה לנער. חזרנו לדירה, ישר לבריכה שמרוחקת כחמישה מטרים מפתח דלתינו, ארוחת ערב צנועה של סלט יווני וחביתה (תודה לנועה) , בירה להורים (הנער כבר שתה בצהריים) , שש בש ועוד קצת שש בש ויאללה למיטה.
למחרת בתי דקות לשתים עשרה הגיע יורגוס. העמסנו את עצמינו על המונית ולנסיעת הלונה פארק לפריקיה, מרחק של כ-9 ק"מ. יורגוס כהרגלו נוהג, מסמס ומדבר בשלושה טלפונים. דני ויובל החליטו שהוא בטח מושל האי. בדרך הצליח גם להוכיח שקו לבן זו רק המלצה ואפשר גם לעקוף משאית בסיבובים של הכביש הצר. הגר אמרה קצת אמאלה, אבל אמאלה בדיוק עצמה עיניים וניסתה לנשום עמוק.
הגענו להרץ, חיכתה לנו סיאט איביזה נקייה ונוצצת ויאללה לנסיעה. נסענו ללפקס  lefkes כפר במרכז האי שממנו יש נוף נפלא על החוף ועל האי הסמוך נקסוס Naxos.
כבר בכניסה לכפר עצרנו בטברנה פלורה שצופה על כל הכפר מלמעלה ונראתה אותנטיקו לחלוטין. הריחות שעלו ממנה חיזקו את התחושה ולאחר לא מעט זמן כשהגיע האוכל אכן התברר שהיתה זו בחירה טובה. פיתחנו סולם השוואה שמתבסס על הצזיקי והמוסקה של המסעדה. ובכן - בהחלט מקום מעולה.
בכפר סמטאות צרות וציוריות, מדרגות בלתי אפשריות מכל הסוגים, בתים לבנים, תריסים כחולים ורק כמה דיירים נועזים שצבעו את התריסים בירוק. כנסיה אחת ענקית ויפהפיה ועדו הרבה קפלות צבועות בלבן ותכלת עם כיפות קטנות בדיוק כמו בתמונות על יוון.
חזרנו הביתה בדרכי עקלקלות לא לפני שהשארנו כביסה במכבסה הקרובה (אם אתם רוצים עם ייבוש זה יהיה מוכן מחר אמרה והצביעה על חבלי הכביסה המרובים שתלויים לה מאחורי המכבסה) ועברנו שוב בסופר לרכוש עוד מיים והשלמות קטנות.
מרגע שהגענו הגר שרויה בבריכה ויוצאת מדי פעם למשחק שש בש עם אחיה. אין ספק שעבור הדגה הזו מספיק מקוה מיים כדי לעשות אותה שמחה.
מחר חושבים לנסוע לחוף שנמצא כחצי שעה מכאן ובו פעילויות רבות של ספורט מיים ואולי גם קייקים (חלומה של כל אמא).

ההתרשמות של הגר עד כה

הטיסה והמלון באתונה

מה שאני זוכרת מהטיסה זה שעמום אחד גדול. עברנו את הבדיקות הביטחוניות די מהר ולהפתעתי לא היו כל כך תורים. הגענו לדיוטי פרי. היה לנו בערך שעה להסתובב שם. נועה הלכה עם אמא לקנות בשמים ושטויות כאלה ואני ואבא קנינו סנדוויצ'ים. עלינו למטוס והמראנו יותר מוקדם מהשעה של הטיסה. למרות שהטיסה לא הייתה כל כך ארוכה (שעה וחמישים דקות), לי היה מאוד משעמם. בהתחלה פשוט ציירתי ושיחקתי קצת באייפד, ואחר כך עשיתי תשבצים והייתי צריכה עזרה מאמא (שרצתה לנוח), אז די הפרעתי לה (אופס...    ) חוץ מזה אין לי הרבה מה לספר. אחרי שנחתנו באתונה ומצאנו את המזוודות, היינו צריכים לקחת אוטובוס מהשדה תעופה לאיזשהו מקום שקרוב למלון שאנחנו ישנים בו.  ירדנו מהאוטובוס בתחנה האחרונה והתחלנו ללכת לכיוון המלון שלנו. כשהגענו למלון, היה בקבלה איש מאוד נחמד שהסביר לאמא ואבא באנגלית את כל הדברים שצריך לדעת,  המליץ לאמא ואבא על מסעדה טובה, נתן לנו את המפתח ועלינו במעלית. המעלית הזאת קטנה כל כך שאם כל המזוודות שלנו היה מקום רק ליובל והמזוודות. כשהגענו לחדר ישר נשכבנו על המיטות ונחנו קצת. כעבור כמה זמן כשנהיינו רעבים, הלכנו למסעדה הזאת שהאיש המליץ לנו עליה. היה טעים מאוד, וגם אמא אמרה שזה די זול. היה מוסקה, כדורי בשר ועוד כל מיני דברים טעימים. חזרנו למלון ואז עלינו כולנו במעלית, חוץ מאמא שזה עושה לה קלאסטרופוביה.  כשהגענו לחדר אני ונועה נשארנו לישון, בזמן שאמא, אבא ויובל הלכו לקנות כרטיסים למעבורת (שלוקחת אותנו ביום למחרת לאי שלנו).  כשהם חזרו אבא רצה קפה ואני רציתי ללכת למאפיה שראינו כשהלכנו למלון שלנו. אז יצאנו והלכנו לכיוון איזה מקום שיש בו קפה. אבא ויובל נשארו שם, ואני, אמא ונועה הלכנו למאפיה. ראינו שם מלא עוגות שנראות ממש טוב, ורציתי לאכול את כולן. אחר כך יובל ואבא באו. ראינו איזה מקרר עם גלידות ביתיות, ובחרנו איזה אנחנו רוצים. בחרנו אחת עם שוקולד וקרמל בפנים, אחד שהיא רק שוקולד, אחת וניל, ועוד אחת שנועה בחרה שנראית קצת מוזר ואני לא יודעת איך לתאר אותה. וכשהגענו לחדר רק ישנו ונחנו.

המעבורת

ביום למחרת קמנו בשש בבוקר כדי להגיע למעבורת שמביאה אותנו לפארוס. אחרי שהתארגנו הלכנו למאפייה בשביל לקנות סנדוויצ'ים ונשנושים לדרך. אחר כך הלכנו למעבורת. כשהגענו היה תור גדול של אנשים.  היה מגניב לראות שמכניסים גם מכוניות, משאיות וקראוונים.  כשנכנסנו למעבורת ומצאנו את המקומות שלנו במחלקת ביזנס (יש!!!!!!), היה עוד הרבה זמן עד שהיא אמורה להפליג, אז הסתובבנו קצת בספינה בשביל לראות מה יש בה. לא תאמינו אבל יש בה שמונה קומות (!) למרות שחמש קומות זה רק קומות של חנייה ואחסון. אחרי כמה זמן הפלגנו. בדרך אכלנו קצת ושיחקנו קצת, אבל היה די משעמם. וכעבור ארבע שעות (!), הגענו.

הגענו לפארוס

ירדנו מהמעבורת אל תנועה הומה ושני שוטרים לבושים כמו חיילי קומנדו מכוונים את התנועה בשריקות נמרצות. בטח שני השוטרים של האי שיש להם תעסוקה פעמיים ביום כאשר מגיעה המעבורת.

הופתענו לגלות שאין מוניות בעיר.

פשוט אין.

מי שארגן לו הסעה מראש הסתדר ואנחנו ועוד כמה נשארו לעמוד מול המזח. כמה טלפונים הניבו שאין מוניות בעיר כולם עסוקים. בסוף הצלחנו לעצור מישהו ברחוב, שהסכים לדחוף את חמישתנו במונית שלו. כל הדרך דיבר בטלפון וסימס בשניים אחרים תוך נהיגה במהירות קבועה של 90 קמ"ש.  הנהג יורגוס קצת נעלב כשהצעתי לו שאסמס בשבילו והודיע בגאווה שהוא הנהג מספר 1 ביוון! כולנו כמובן נזכרנו באמירה הידועה מהפיג'מות "ואם אני במקרה לא בישראל אז אני מספר 1 בחו"ל". אז אם הוא במקרה לא ביוון תיזהרו.

מתברר שהמוניות עובדות עם appointments שנקבעו מראש (הזמנות). אין מונית פנויה להסעה אד הוק.

הגענו לדירות האירוח שהזמנו מראש. כעשר דירות סביב בריכה קטנה ועמוקה, קרובות לחוף וטברנות. העסק הוא עסק משפחתי והמארחים נעימים מאוד.

http://www.fyrogenispalace.gr/

המארחת כריסטינה בקשה להבין למה הישראלים והפלשתינאים נלחמים על בארות נפט שנמצאות בירושלים, ובכלל אם הפלשתינאים רוצים יותר נפט למה הם לא עוברים לאיראן שיש להם איתה גבול משותף. אוקיי, אנחנו כנראה לא בראש החדשות כאן. דווקא נחמד לגלות.

היתה לנו טעות בקשר לרכב. לא הזמנו רכב מראש מתוך הנחה שלא נזדקק לרכב ביום יום וכשנזדקק ניקח רכב ליום יומיים. מברר כי לא הבנו מה זה high season במקום קטן. אין רכבים, אין מוניות, הכל תפוס. דימיטרי, התקשר לכל חברה באי אבל כרגע אין להם. בסוף מצאנו רכב ממחר בצהריים עד מחרתיים. ניסע לחוף רחוק ונתקדם משם. מניחים שכל יום יומיים נמצא איזה רכב. ואת שאר הזמן נבלה כפי שתכננו מלכתחילה בבריכה ובחוף לידינו.

בכל אופן בלי מיים ואוכל אי אפשר אז צלצלנו ליורגוס הנהגוס שלנו (מעצמת תקשורת) וביקשנו שיאסוף אותנו לסופר, יחכה שם ויחזיר אותנו עם הקניות. מרחק של כ-3 קילומטר. אמר טוב, מגיע עוד 20 דקות. הילדים הלכו לבריכה.

הגיע מישהו אחר , חבר שלו שיקח אותנו לסופר אבל לא יכול לחכות שם. כשתסיימו צלצלו ליורגוס הוא יבוא. קנינו. צלצלנו כבר מהקופה. אמר: יש לי appointment אבל אני שולח לכם חבר אחר. אמרנו בסדר וישבנו עם העגלות העמוסות בצל החניה של הסופר.  אחרי 25 דקות צלצלנו שוב. אה כולם עסוקים. נסו את יאניס. יאניס בצד השני של האי. שוב יורגוס: מתפנה רק עוד שעה וחצי. צלצלנו למוקד המוניות של האי. מענה קולי: אנו מצטערים כל הנהגים שלנו עסוקים. ניסינו לעצור מונית בכביש אבל כולן מלאות. נהגת אחת עשתה לנו סימן שהיא תחזור ובאמת אחרי רבע שעה חזרה בחיוך ואמרה: אמרתי לכם שאני חוזרת!

קתרינה הנהגת היתה נחמדה ביותר, עזרה להכניס את הקניות לבגאז', סיפרה לנו סיפורים מחיי האי והמליצה על מסעדות. לקחנו גם ממנה את הטלפון שלה – מה שבטוח, למרות שהיא "גרה רחוק מפה ובד"כ אני לא בסביבה שלכם".

התעקשה להוריד את הקניות ושאלה אם לסחוב לנו עד החדר הצלחנו לשכנע אותה שהילדים יעזרו.

בילינו את המשך היום בבריכה, הגר הכינה לנו חביתה וסלט יווני ואיש תחת גפנו ועם מסכו התחבר ל wi-fi.

יון - 1

אז נסענו ליון. באמצע או בסוף הבלאגן באחת הפעמים שהוכרזה שוב הפסקת אש, נסענו כפי שתכננו עוד בחורף.

התלבטנו אם להמשיך לכתוב את הבלוג הזה אחרי הכל זוהי נסיעה של חוף ים ובטן גב, אבל ההרגל מתגבר וגם ההנאה שאנחנו שואבים מקריאת הבלוג גם שנים אחרי הטיול

טיסת אל על קצרה ונעימה לאתונה, איזה שינוי מרענן אחרי הטיסות לארצות הברית פחות משעתיים ונוחתים. הטיסה המריאה כמתוכנן ב 7:00 בבקר, מה שגרם לנו לקום ב 3:30. הגר התקשתה להירדם בערב לפני "אמא יש לי כבר התרגשויות טיסה". נועה ויתרה על שינה בין כך זו השעה שהיא הולכת לישון בה כל יום, נוער בחופשה. אז היא הלכה לבקר חברות וחזרה בדיוק כשקמנו.

נהג המונית הגיע בזמן, התור לבידוק הבטחוני היה קצר, התור לצ'ק אין היה קצרצר בזכות דני שזכר לעשות express check in באתר של אל על ערב לפני. וכך הספקנו גם לעשות קניות בדיוטי פרי אפילו שלא היו לרובינו שום תוכניות כאלה (חוץ מנועה שנגמר לה הבושם בעיתוי טוב).

באתנוה הכל הלך חלק ומהר ואפילו בביקרו הדרכונים הפקיד אומר בוק רטוב ומחייך אל כולם (וואו, היה נדמה לי שלא משנה באיזו ארץ אתה, דרישות התפקיד הן להיות חמוץ).

עלינו על אוטובוס לפיראוס והגענו למלון שהזמנתי לנו בנמל, ממש מול טרמינל המעבורות. מלון Ionion   

http://www.booking.com/hotel/gr/ionion.en-gb.html?aid=311984;label=ionion-BpK9QCdSp1lJM2cE%2A8bKBAS32447766913%3Apl%3Ata%3Ap1%3Ap2%3Aac%3Aap1t1%3Aneg;sid=927bee27dac33e9618261aba503a2d29;dcid=4;ucfs=1;srfid=9cbf7d9bbd7e7c1558b15841e0dcf5c96257a80dX1;highlight_room=

הדרך, שארכה כשעה ורבע עברה דרך עיירות ואזורי תעשיה שחלק גדול מהם פשוט נטוש. הרבה חנויות סגורות וחדרי תצוגה ריקים שרק השלטים נשארו מעליהם. עצוב.

הגענו למלון, שמראש ידעתי שהוא פשוט ובסיסי, אבל מיקומו מצויין ובאנו רק ללילה אחד החדר בקומה הרביעית אבל המעלית  הקלסטרופובית מתחילה רק מהקומה הראשונה. ה"לובי" מורכב משולחן ומאוורר שנמצא על פודסט באמצע המדרגות המתעקלות, שכל מדרגה ומדרגה בהן בגודל אחר ובזוית אחרת. מנהל המלון, איש מבוגר וחביב אץ רץ לסייע לנו עם המזוודות לא לפני שבירך אותי ב"הלו"  קולני וחייכני.  החדר שבו 5 מיטות ומעברים צרים הזכיר לחלקינו טיול שנתי ולחלקינו האחר מגורי פועלים אריתראים (כל אחד ועולם האסוציאציות שלו, תוכלו לנחש מי הוא מי). הבנות נשפכו למיטות וההורים והבן הלכו לאסוף את הכרטיסים למעבורת שהוזמנו באינטרנט. האיש החביב מהמלון צייד אותנו במפה של האזור, כרטיס של המלון ועצות לרוב.

אספנו את הכרטיסים, הערנו את הבנות והלכנו לאכול צהריים במסעדה שהמליץ עליה האיש מהמלון Old Bakers. מסעדת פועלים יונים (אחרי הכל זה נמל! ופעיל ביותר!) עם אוכל טרי ומעולה. נהנינו ממוסקה טובה, סטיפדו מעולה סלט יווני כי חייבים ועוד ועוד. כל התענוג הזה לחמישה אנשים עלה רק 40 יורו להפתעתינו.

אם אתם בסביבה אנחנו ממליצים בחום!

עייפים ושבעים חזרנו למלון לישון, והצלחנו להירדם רק אחרי התקפות צחוק פרועות של כל הנוכחים. דני הוכיח בגרות רבה כאשר כל פעם שהכל נרגע הוא הדליק את האוירה שוב. מי אמר טיול שנתי ולא קיבל?

אחר הצהריים, קצת מאוששים טיילנו ברגל לטיילת של פיראוס – מרינה חביבה וטברנות לרוב. התיישבנו לאכול בטברנה חביבה הצופה אל הים ומרוב שלא היינו רעבים אכלנו מצויין סלטים, דגים, צזיקי ומאכל כרתאי שנקרא dalos of crete. זהו מן לחם עגול אפוי במרקם דומה לקובנה ועליו עגבניות מרוסקות, פלפל ירוק ופטה. נחמד אבל אפשר לוותר.

אנחנו ביון פחות מיממה וכבר מרגישים בחופשה אולטימטיבית. כולם חביבים, האוכל נפלא וכיף לנו מאוד. כולם חוזרים ומציינים את האיש הנחמד במלון ובאמת – אם אתם מחפשים מלון ללילה ליד הנמל זו חויה נעימה לשהות שם. יובל אמר "מלון חויה".

שוב נשפכנו למיטות בידיעה שמחר צריך לקום מוקדם – יש להיות במעבורת בשבע. מפליגים לפארוס.

קמנו ברבע לשש ובואופן מפתיע כבר היינו מחוץ למלון ב 6:25. הרחוב שוקק חיים, הרבה אנשים עם מזוודות, בתי קפה פתוחים ושמח עד הגג. נמל וסביבתו השוקקת כמו שאתם מתארים לכם נמל וסביבתו מהשירים והסיפורים. בכניסה לנמל שוטרי תנועה עטיי כפות לבנות מכוונים את התנועה בשריקות לרוב. לא ברור מה זה עוזר אבל זה נשמע פעיל.

עברנו במאפיה הקרובה, קנינו צידה לדרך וגם שתיה ועלינו למעבורת.

מעבורת ענקית Blue start delos, 8 קומות של סיפוני מכוניות ואנשים. הגר ישר אמרה שהיא מקוה שזה לא כמו הטיטניק.  גם אנחנו מצטרפים לתקוה.  התפנקנו בכרטיסים למחלק business, יושבים בקפיטריה על ספה וכורסאות, שותים קפה ומשחקים בקלפים. המעבורת כל כך גדולה והים שקט כך שההפלגה חלקה והחלק במשפחתנו שסובל ממחלת ים מסתדר יפה.

במעבורת מרפסות לרוב, כסאות, קפיטריות וגם תאים פרטיים ואפילו סניף של guddies שזה המקדונלדס המקומי וחנות שמוכרים בה כל מיני שטויות.

הגר ואני צפינו מן המרפסת בהעמסה של מכוניות לפני ההפלגה. משאיות ארוכות עם טריילירים נכנסות ברוורס לבטן המעבורת וקרוואנים לרוב. מסביב סדרנים רצים ושורקים ומדי פעם עובר איזה אופנוע בסללום. סוג  של בלגן שמארגן את עצמו.

http://www.bluestarferries.com/site/content.asp?sel=835&loc=2&query=

באופן כללי יש לנו הרגשה של בבית. היוונים דומים לישראלים, השפה עם מוסיקה דומה, מזג האויר מוכר ול הזמן אנו מצפין שיפתחו את הפה וידברו עברית. אין הרגשה של זרות בסיסית כמו שקורה לנו באירופה אפילו מבלי להרגיש – רק בגלל מזג האויר או החזות של האנשים.

אין על יוון!