יום שישי, 22 באוקטובר 2010
יום חמישי
היום טסים חזרה. קמנו מוקדם כדי להספיק עוד משהו או שניים לפני הצ'ק אאוט מהמלון ב 12:00. יצאנו לצלם בשוק האוכל שמאחורי תחנת המטרו "שלנו" Tiantong road. שוב נאנחתי "חבל שאנחנו לא רעבים", שהרי אכלנו ארוחת בקר בבית המלון. שוק האוכל יחסית קטן והמשכנו לשוק הבגדים המקומי. שוב – דוכנים על גבי דוכנים וכוכים על גבי כוכים בתוך בניין קלסטרופוביה ומבלבל. ההבדל בין ה shopping malls במרכז העיר למרכז הזה ניכר ביותר. בשירותים גבו כסף (חצי יואן) – פעם ראשונה שראיתי גביית כסף בשירותים. לעומת זה הם היו מלוכלכים, מסריחים וחלק מן התאים נטולי דלתות. הגענו לסין האמיתית!
כיון שנשאר לנו זמן צעדנו נמרצות לבית הכנסת "אוהל משה" אשר בו גם מוזיאון לתולדות הפליטים היהודיים שברחו מאירופה והגיעו לשנחאי. הערכת המרחק שלי היתה שגויה והגענו קרועים... לעומת זה, צעדנו בשכונות מגורים שמתנדנדות בין רחובות של שיכונים לבין סמטאות של בתים ישנים בהם הכביסה תלויה ברחוב על עמודי החשמל והנשים מכבסות בגיגית ברחוב. אשתדל לא לקטר יותר על ערימות הכביסה שיש אצלינו בבית.
המוזיאון לתולדות הפליטים היה מאוד מעניין ומרגש. מתברר כי פליטים מאירופה ברחו לשנחאי דרך הונג-קונג, אולם כיון ששנחאי נשלטה ע"י היפנים (שנלחמו עם הנאצים) נבנה עבורם גטו. כל היהודים, למעט יהודי רוסיה, לא הורשו לצאת מן הגטו. חלקם קיבלו רשיונות עבודה בחוץ וחלקם האחר חי מנדבות של מי שעבד. כמה רחובות נקראו "וינה הקטנה" ולקהילה היה גם עיתון . חלק מן המסמכים שראינו היו ביידיש (העיתון מ"שנכיי"). היתה גם ישיבה של קהילת "מיר".
המוזיאון מציג סיפורים אישיים של ילדים שגדלו בשנחאי, חלקם כמובן התחתן עם נשים סיניות. רובם, אחרי המלחמה, בשלב זה או אחר היגרו לאמריקה.
בכניסה למוזיאון מוצג לוח עם כתובת בכתב ידו של יצחק רבין המודה לעם הסיני על סיועו לעם היהודי בזמן המלחמה. מצאנו שזה אך מתאים שאנחנו שם, יום אחרי יום הזכרון ליצחק רבין שחל אתמול. את זה אנחנו יודעים כי נועה שרה בטקס בבית הספר והגר (עם כל הגן) נכחה בטקס בבית הספר שליד הגן וידעה לספר שיצחק רבין היה ראש ממשלה שרצה שלום והוא אמר לכולם שהוא רוצה שלום וכשהוא חזר לאוטו שלו איש אחד שלא רצה שלום הרג אותו.
חזרנו במטרו למלון, הצלחנו להגיע בדיוק ב 11:45, להתקלח ולעשות צ'ק אאוט בזמן.
מהמלון הזמנו מונית לתחנת הרכבת ׂmaglev שאיתה באנו. הפקידה מהקבלה אמרה לנהגת המונית לאן אנו רוצים לנסוע. נהגת המונית (פעם ראשונה שאנחנו רואים נהגת) התעקשה להבין שאנחנו רוצים שהיא תיקח אותנו לשדה התעופה. אחרי כמה נסיונות הסבר שלנו התייאשנו. התקשרתי לקו הסיוע לתיירים (המספר מופיע בכל מונית), שוחחתי עם המוקדנית באנגלית והעברתי את הטלפון לנהגת. אחרי השיחה בסינית עם מרכז הסיוע היא הצליחה להביא אותנו לתחנת הרכבת. באופן מפתיע המחיר היה רבע ממה שעלתה לנו הנסיעה למלון כשהגענו. שני הנהגים הפעילו מונה בזמן הנסיעה כך שאו שתעריף הערב יקר יותר או שהנהג הקודם לא ידע את הדרך ונסע במעגלים.
כך או כך, הגענו לרכבת ותוך 8 דקות לשדה התעופה.
עשינו צ'ק אין לטיסה, המזוודות כבר יגיעו ישר לתל-אביב (אנחנו מקוים!!!).
תוך 10 דקות הגענו לגייט ונשארו לנו רק 3 שעות עד לטיסה...
אכלנו, שתינו, קנינו עוד ממתקים (אני כל הזמן בתחושה שאצטער אח"כ שלא קניתי משהו מתחום האוכל) וגם ספר עיצוב עם דוגמאות סיניות.
מחכים עכשיו לטיסה לבייג'ינג ומשם לאחר שלוש שעות נמריא לתל אביב.
קצת על תחבורה
התחבורה בשנחאי היא ג'ונגל שלא ייאמן. לא משנה לאן אתה מסתכל תמיד יגיח מישהו ממקום לא צפוי. אם זה אוטו מימין או משמאל (שכמובן לא עוצר במעבר חציה), אופנוע (בעיקר חשמלי שאתה לא יכול לשמוע), אופניים או ריקשה. ממסלול צפוי, מאין כניסה, ממסלול האופניים או אפילו ישירות מן המדרכה (הבקר זה קרה לנו עם משאית).
השיטה שלנו לחצות כביש היא ערנות בכל החזיתות: נותנים ידיים וכל אחד מסתכל לגזרה שלו. לרוב זה עובד.
התושבים המקומיים לעומת זה נראים רגועים לחלוטין, חוצים את הכביש תוך כדי דיבור בטלפון הנייד ומבלי להסתכל לשום כוון. דני חושב שהסוד הוא לא ליצור קשר עיין עם אף נהג אלא פשוט ללכת ישר והכל מסתדר. לא ניסינו.
אתמול ראינו אפילו אמא נוהגת על קטנוע חשמלי, ילדה קטנה עומדת לפניה על הקטנוע והיא (האמא) מדברת בטלפון הנייד תוך כדי נהיגה. מספר פעמים ראינו זקנים בכסא גלגלים נדחפים ע"י מישהו במסלול של האופנועים (שדרך קבע איכשהו נוסעים בו מדי פעם גם אופנועים כנגד כוון התנועה).
כשהגענו לשדה התעופה חשבנו שהגענו אל המנוחה והנחלה, אולם לא! בתוך הטרמינל שעטו להן מכוניות חשמליות (שמובילות נוסעים כמובן) במהירות (ובשקט) תוך כדי עקיפת ההולכים ברגל.
בטרמינל בו היינו בשנחאי יש 233 שערי עליה למטוס (לא ממש אם זוכרים שמתחילים לספור מ 50) וזה מסביר למה צריך כל כך הרבה מכוניות חשמליות שיסיעו נוסעים עייפים או זקנים או נכים.
קצת על נקיון
העיר מאוד נקיה. כל הזמן מנקים ומנקים. בכל מקום רואים מטאטאי רחובות, מכוניות ששוטפות את המדרכות, אנשים שמנקים את הזכוכיות בתחנות המטרו, מנקים בשירותים ועוד. השיטה: אף פעם לא לבד. כל אחד עושה פעולה אחת פשוטה. אחד מנגב את החלון עם ספוג ומי סבון, השני בא אחריו ומנקה את הסבון עם מגב, השלישי בא אחריו ומנגב את הרצפה (כי השני התיז מים על הרצפה תוך כדי ניגוב החלון).
קצת על אוכל
כמו שכבר הבנתם האוכל פה מ-צ-ו-י-ן. יש הכל : ממרק עוף וקרעפלך (dumplings)דרך מוקפצים, מטוגנים, שיפודים שונים, דים סאם, בצקים מטוגנים ומה לא. לא ברור איך כולם כל כך רזים עם כל האוכל הנהדר הזה שמורכב בעיקר מדברים מטוגנים בשמן עמוק. יש המון סוגים של בצק ממולא – בבשר, בעלים וביצה – וכולם מטוגנים ברחוב בשמן עמוק. המתוקים לא ממש מתוקים – בעיקר שעועית למיניה (בעיקר שעועית אדומה, דומה לאזוקי היפני) מבושלת שעליה שופכים איזה רוטב לבן או פודינג או רוטב קוקוס (לא לגמרי ברור לנו). יש הרבה עוגיות – בעיקר עוגיות שקדים ואגוזים וגם פירות יבשים, פירות טריים ופיצוחים. לא נדיר לראות משפחה יושבת ברחוב ומפצחת גרעינים שחורים.
מה שכן, המשקאות הקלים מתוקים עד כדי גועל. מין טעמים סינטטיים של בעיקר סוכר וצבע.
מעניין איך ייראה הדור הבא – שאוכל אוכל מערבי מזובל ושותה מיצים מסוכרים.
יש מספר רשתות שמוכרות לחם מערבי וגם בגטים אולם כולן מוכרות לחמים לבנים. לא ראינו לחם חום למעט ברשת אחת המוכרת לחמניית גרעינים (מקמח לבן).
מקוה שאמצא רשת בשדה בביג'ינג ואשלח משם.
יום רביע
בבקר צעדנו לנו אל טיילת הנהר הנקראת the Bund. בסופה יש מעגן ספינות. עלינו על river cruise של 45 דקות לאורך הנהר וצפינו בעיר משני צידי הנהר. קו הרקיע של העיר הזו פשוט מדהים. גורדי שחקים אחד על השני ואין אחד שדומה למשנהו.
בסיום השייט החלטנו לצעוד לכוון העיר העתיקה ולמצוא שם מקום לאכול בו, עדיף ברחוב. קצה נפשינו ממרכזי קניות מוארים ומנצנצים.
תוך כדי צעידה נתקלנו בשוק הבדים של שנגחאי. שוק מקורה ובו המון כוכים, כאשר בכל אחד מהם מוכרים בדים לפי מטר ובעיקר תופרים לך חליפה לפי מידותיך תוך יומיים שלושה.
לשמחתינו, מצאנו כוך שמוכר תיקים למחשבים תפורים מבדים סיניים יפהפיים. קנינו לנו bag bag למחשב (שלי, שנשאר בארץ) ואנחנו מקוים שהוא אכן בגודל הנכון. קנינו גם שני מטר של בד לתפירת כריות (מאז שאני לומדת עיצוב פנים המצב קשה כאשר מתקרבים לחנויות בדים/ניירות וכו', יש לי רעיונות מה לעשות עם כל חומר).
המשכנו לצעוד לעבר העיר העתיקה ונתקלנו בסמטה הומיה אדם, אופניים, אופנועים ובעיקר דוכני אוכל וכסאות על הכביש. התיישבנו באחד המקומות, הצבענו על צלחת עם בשר וירקות, הבנו שזה כנראה בקר כי בעל הבית עשה לנו "מו". היה טעים לעילא ולעילא. טוב שהם מקפיצים הכל באש גבוהה כי האש שורפת את כל החיידקים. דני צילם את הסמטה ואת המטבח ואת השכנים שאכלו לידינו.
מעת לעת נעצר לידינו איזה מקומי והסתכל בתדהמה, כנראה תיירים לא יושבים שם בד"כ.
המשכנו לטייל בין עשרות הדוכנים המוכרים כיסונים ממולאים בשר, מיני מאפים, אוכל מוקפץ, אוכל מטוגן, פירות וממתקים. הכל נראה כל כך כל כך טוב. דני צוחק עלי שמדי פעם אני אומרת: חבל שאנחנו לא רעבים.
המשכנו לכוון המטרו כאשר היעד: מקדש הבודהה מג'ייד. בכל יום בשעה ארבע הנזירים עורכים שם טקס תפילות הכולל שירים ורצינו לראות את הטקס.
הגענו בערך ב 15:00 אחרי החלפה של מספר רכבות והליכה לא מעטה. המקדש יפהפה, בכל מקום קטורת וסרטים אדומים. המוני פרחות מתפללות לבודהה בדבקות כשלידן שקיות הקניות מהבוקר. בחצר המקדש חנויות למזכרות (אפילו טי-שירטס) וגם לדברי פולחן כמו קטורת ונרות. כל עובדי המקום מנסים למכור לך משהו ובסך הכל המוני הפרחות, המיסחור של העניין , העשן והנרות הזכירו לדני את הבאבא סאלי. פסלי הבודהה, כמו גם ארבעת המלכים הרוחניים השומרים עליו (ארבע רוחות השמיים) מאוד יפים. הנזירים אכן נעמדו בשתי קבוצות בשעה 16:00 והחלו להתפלל, לשיר ולנגן. ניגונים מבית אבא.
אחרי כרבע שעה פרשנו משם.
תיראו איזה יופי כשדני יעלה את התמונות.
הולכים לאכול ארוחת ערב אחרונה פה בשנגחאי בסמטה מאחורי המלון.
אח"כ אריזות ומחר כבר מתחילים במסע חזרה: מונית לרכבת, רכבת לשדה התעופה, טיסה לבייג'ינג וטיסה לישראל.
איך אמר שוורצנגר: We'll be back!
כי כשאתה נתפס אתה נתפס. סין מרתקת ואני הרי בכלל מתה על אסיה – על הריחות, על האוכל, על הבלאגן, על הנודניקים ברחובות (hello lady, want to go shopping, bag? Watch? Iphone?)
יום שלישי
יום שלישי מוזיאונים
היום החלטנו ללכת למוזיאונים. העיר כמובן מציעה מבחר ענק של מוזיאונים אולם נפשנו חשקה בשניים: מוזיאון שנגחאי אשר נחשב למוזיאון הטוב ביותר בסין ומוזיאון התכנון האורגני של שנגחאי.
מוזיאון שנגחאי אכן היה מרתק. קרמיקה סינית, ציורים סיניים, מטבעות, תלבושות של הקבוצות האתניות השונות. אפילו התור בכניסה לא היה מי יודע מה ארוך.
בכניסה למוזיאון, כמו גם לכל תחנת מטרו מבוצע שיקוף לחפצים וכמובן זה מעכב את ההתנהלות. בד"כ אנחנו מתבקשים לשתות מבקבוק המים שבתיק שלנו. בתחנות המטרו אנחנו לא מתבקשים ובאופן כללי שמנו לב שלרוב האיש שאמור להסתכל בצג פשוט ישן או עסוק במשהו אחר.
ביציאה מכל תחנה יש תמיד שוטר/חייל או שניים. אחד מהם עומד על מין במה קטנה ושניהם עומדים דום מתוח בפנים חתומות.
עם תום הביקור במוזיאון חשנו רעבים ולכן חשנו לאולם האוכל שאכלנו בו אתמול (ממש מול המוזיאון, food court ב raffles city mall אשר ב people's square). שוב נהנינו מן האוכל המצוין וגם מהתחושה שאנחנו כבר מסתדרים.
המשכנו למוזיאון התכנון האורבני אשר ממחיש כמה שנגחאי גדולה ומודרנית. למעשה זה היה המשך טוב להמחשה שקיבלנו אתמול, בכל 85 הק"מ אשר בין שנגחאי לשוזו לא ראינו אזור כפרי. היו קצת שטחים פתוחים אולם הרוב היה שכונות עירונית עם בתים גבוהים (10-12 קומות).
המשכנו בשלוש רכבות מטרו ל"מוזיאון האלקטרוניקה" metro city– מרכז קניות ענק אשר בו מוכרים מחשבים, מצלמות ועוד ועוד. זהו כמובן ה"מוזיאון" שדיבר אל דני. אני ישבתי בצד בשקט ולא הפרעתי. מאוד מאוד מבלבל, המון דוכנים של יצרנים שונים, אורות ורעש, כולם מנסים למשוך אותך לדוכן שלהם וממש לא ברור מה מקורי ומה לא. יצאנו משם בידיים לא ריקות והמשכנו ל"מוזיאון העיר העתיקה" להשלמת קניות ולחידוד יכולת המיקוח שלנו.
חזרנו למלון וירדנו לאכול ברחוב האחורי, שם שמנו לב רק אתמול שיש המון דוכני אוכל ברחוב. בשכונה שלנו, יש כסאות ושולחנות על הכביש והמון אנשים יושבים שם , אוכלים ושמחים. אכלנו גם עם כולם: שיפודים ואטריות מוקפצות, שתינו בירה ונהנינו.
מחר נבדוק את הדוכנים האחרים.
יום שני
קמנו מוקדם, אפופים לחלוטין וירדנו לאכול ארוחת בקר בשעה שלא נראתה כמוה.
הטיול שנרשמנו אליו כלל רק שמונה טיילים במיניואן, נהג ומדריכה צעירה וחביבה עם אנגלית מעולה.
נסענו לשוזו, נסיעה שאמורה לקחת שעה וחצי אבל לקחה יותר בגלל שצריך לאסוף את כולם מהמלונות וכמובן שנגחאי פקוקה ביותר. שוזו היא small town כמו שאמרה המדריכה, יש בה רק 4 מליון תושבים.
סיירנו ב tiger hill שאין בה נמרים. למה קראו לה כך? אחד המלכים נקבר שם ובנו, שלא רצה ששודדים יפרצו לקבר ויגנבו את כל התכשיטים והרכוש שנקבר עם המלך, הפיץ שמועה שיש שם נמרים. כדי להיות לגמרי בטוח שאף אחד לא ישדוד את הקבר הוא הרג את כל אלף הפועלים שבנו את הקבר.
ליד הקבר בנו מאוחר יותר מקדש ומאחוריו פגודה מעץ כמובן. שנים לאחר מכן בנו את הפגודה מלבנים. הפגודה היום נוטה על צידה ויש לכך שתי סברות:
1. כיון שמתחתיה יש קבר לא יכלו לבנות לה יסודות עמוקים.
2. בצד אחד של הגבעה יש אדמה רכב ואילו בצד השני יש סלע, כך שהצד שנמצא על האדמה שקע.
הפגודה חוזקה כך שלא תמשיך לנטות אולם רואים באופן ברור את נטייתה ואסור לעלות אליה.
אל הגבעה מטפסות 108 מדרגות (לא תקניות בעליל – לקוראינו לומדי העיצוב). כשירדנו הסבירה לנו המדריכה שיש להקפיד ולדרוך על כל מדרגה ומדרגה משום שלפי בודהה יש לנו 108 דאגות. בירידה מן המדרגות אנו נפטרים מכל דאגה ודאגה. אז הקפדנו.
המשכנו למפעל רקמה מ-ש-ג-ע בו הציגו לנו רקמות בחוט משי עדין. חלק מן התמונות נראו ממש כמו צילום ריאליסטי לחלוטין. חלק מן הרקמות הינן בעלות שני צדדים כאשר כל צד מראה את התמונה בצבעים שונים או אפילו שתי תמונות שונות לחלוטין: בצד אחד נמר ובשני אריה. הרקמות הללו מבוצעות בו זמנית בשני הצדדים, ע"י רוקמת אחת שמשתמשת בשתי מחטים. אין לי מושג איפה היא מחביאה את הקשרים. כל תמונה כזו לוקחת כשנה וחצי לרוקמת שהיא מאסטר. יש שם גם בי"ס לרקמה שהלימודים בו נמשכים חמש שנים.
העבודות שלהן הינן ממש יצירות אמנות ומתומחרות בהתאם, החל מ 10,000 $ אמריקאי (אבל זה כולל משלוח וביטוח...). אני מניחה שהם מתפרנסים מתיירים יפנים בעיקר.
לצערי אסרו על הצילום שם.
משם המשכנו לגן סיני מסורתי, בו למדנו על הסלעים היפים שבגן ועל סמלים נוספים. למשל: למה המסדרונות הם זיגזג? כי לפי האמונה הרוחות יודעות ללכת רק ישר וככה הן לא יוכלו להכנס לגן. חוץ מזה, זה מאריך את זמן השהיה של המטייל בגן.
ראינו חלונות שונים ובהן מעין תחרה בנויה בדגמים שונים. הרעיון הוא שלא צריך תמונה על הקיר. אתה הולך במסדרון ורואה את הגן היפה, אולם בכל פעם הוא קצת שונה כי החלון מכיל דגם אחר. מעין "שינוי תוך כדי הליכה". באחת החצרות הראתה לנו המדריכה ריצוף בחלוקי אבן בצורה של פרח ולידו מטבע וחוזר חלילה. מסתבר שהמילה "פרח" והמילה "לבזבז" נהגות באופן זהה. לכן ציירו מטבע ליד כל פרח. אתה אמור לדרוך קודם כל על המטבע ואח"כ על הפרח, כך שתמיד יהיה לך כסף לבזבז.
באופן כללי הבנו שאנחנו צריכים שלושה דברים בחיים:
1. מזל
2. עושר
3. חיים ארוכים
לפיכך, במקדש הסיני כל מי שחפץ בטוב יקיש על הפעמון 3 פעמים.
המשכנו למפעל משי שם ראינו תצוגה כיצד מייצרים משי. כל שאר אנשי הקבוצה לא ראו תולעי משי מימיהם ואנחנו נזכרנו איך גידלנו תולעי משי עבור גן אמיר באחת מן החופשות (כשנועה היתה בגן).
כמובן, יכולנו לקנות במפעל שמיכות משי מצוינות אבל ויתרנו.
מסתבר ששוזו היא מרכז לייצור משי. המשי שם כל כך יותר זול מאשר בשנגחאי עד שהכלות השנחאיות נוסעות לשוזו לרכוש מלת כלה. רכישת שמלת כלה בשוזו יותר זולה משכירת שמלה בשנגחאי.
הצבע הלבן מקושר בתרבות הסינית למוות ואבל אולם הכלות לובשות שמלת כלה לבנה בטקס המערבי ואילו לטקס הסיני הן לובשות אדום, שמקושר בתרבות למזל.
עצרנו ליד התעלה הגדולה שהקיפה את העיר העתיקה, צילמנו כמה תמונות יפות והמשכנו למקדש הבודהיסטי. עלינו לפגודה, ראינו את הנוף, התפעלנו מפסלי בודהה ובעיקר מהסרטים האדומים הקשורים על העצים. לא הספקנו להקיש על הפעמון אבל אנחנו בטוחים שבודהה שומר עלינו גם ככה.
כשחזרנו לשנגחאי ירדנו במרכז העיר והלכנו לאכול במרכז קניות שהמליצה עליו המדריכה. זוהי קומה שלמה שבה פינות שונות עם מאכלים שונים. בכניסה קונים כרטיס debit ב 50, 100 או 500 יואן ובכל פינה כשבוחרים משהו נותנים את הכרטיס. קנינו כרטיס ב 150 יואן, אכלנו מצויין ונשארנו עם המון כסף בכרטיס. לא נורא, נחזור גם מחר...
באופן כללי החויה הקולינרית כאן היא מדהימה. ברוב המקרים אין לנו מושג מה אנחנו אוכלים אבל כמעט הכל מעולה. יש המון דים סאם, ו dumplings ואוכל מוקפץ וקינוחים שונים שאין לנו מושג מה הם והמון מקומות שמכינים מיצים טבעיים. יש כמובן גם הרבה בתי קפה מערביים ואוכל מהיר אבל לשם אנחנו לא מתקרבים.
כאוהבי אוכל וגם הרפתקאות אין לנו בעיה לנסות הכל, מקסימום לא ממשיכים לאכול אחרי הביס הראשון.
העיר תוססת וגועשת כל הזמן. נחשולי אנשים, המוני אורות, מרכזי קניות מוארים ורועשים בכל פינה, רעשים, צפצופים...
נחמד בתור תייר אבל לעיתים ממש מתיש. לא הייתי רוצה לגור כאן, אבל הייתי שמחה ל food court כזה בקניון של מודיעין.
יום ראשון
עכשיו כבר שני בערב, אני יושבת מותשת מול המחשב מתוך הבנה שאם גם היום לא אכתוב, אין שום סיכוי שאזכור מה עשינו.
אתמול יום ראשון, החלטנו לקחת אותו ב easy, אחרי החויה המתישה באקספו. קמנו מאוחר, אכלנו ארוחת בקר בנחת (סגרנו את חדר האוכל ליתר דיוק) ונסענו לאזור נעים ושקט שנקרא French concession. ממש שינקין צפונבוני של שנגחאי. מעט תחבורה יחסית, בתים נמוכים, המון עצים, מדרחוב עם חנויות מעוצבות והמון בתי קפה מערביים.
ביקרנו ב shikumen משוחזר. שיקומן הוא דגם של בית בו נהגו לגור הסינים, לפני ששנגחאי הפכה להיות עיר של גורדי שחקים. השיקומן היה מאורגן במעין שכונה עם שער כאשר בתוך השכונה היתה בד"כ חנות מכולת ושירותים נוספים. מאוד מעניינן.
ביקרנו גם במקום בו נוסדה המפלגה הקומוניסטית של סין וקראנו את ההיסטוריה המתוקנת של איך קרה שסין הפכה להיות קומוניסטית.
אח"כ ישבנו לאכול במסעדה נחמדה וצפונבונית והרגשנו לגמרי יאפים.
צעדנו לכוון פארק פושי Fuxi park וכיון שהיה זה סופשבוע היו שם אנשים רבים שעסקו בפעילויות שונות ומשונות. למשל: זוגות שרקדו ריקודי עם (ריקודי עם סיניים נראים אדיוטיים כמו ריקודי עם ישראלים), שולחנות מלאי גברים ששתו בירה, עישנו ושיחקו קלפים או גו. הסתובבנו, צילמנו (דני צילמנו) והמשכנו לכוון אזור של בוטיקים וסדנאות. בדרך עוד עצרנו לביקור בביתו של אחד הקומרד,ס שהיה שותף להקמת המפלגה הקומוניסטית. הדרך לאזור הבוטיקים היתה ארוכה אך יפה ונעימה. הסתובבנו שם כמה שעות, ראינו המון דברים יפים במחירים יפים ושוב הרגשנו יאפים. זו הפעם הראשונה שראינו כל כך הרבה משפחות עם ילדים וגם כל כך הרבה תיירים מערביים.
כיון שהחלטנו לעשות יום easy והיינו כבר די מותשים (וגם הזמנו למחר טיול שיוצא מוקדם) החלטנו לנסוע לאכול ולחזור למלון מוקדם. נסענו לרחוב של אוכל שנקרא רחוב יואן. שם יש בעיקר מסעדות מקומיות שחלקן לא כוללות אף מילה באנגלית. קצת נמאס לנו מ food courts ב shopping malls שנראים כמו לאס וגאס על סמים. ניסינו להכנס למסעדה סינית לגמרי אבל לא ממש רצו לשרת אותנו אז ישבנו בסוף במסעדה שבתפריט שלה היו תמונות. אכלנו , שבענו וצעדנו לתחנת המטרו הקרובה כשהמטרה – למלון. ליד התחנה רכשנו בקבוקי מים וקצת חטיפים שיהיה למחר. נסענו במטרו לתחנה בה היינו אמורים להחליף רכבת לקו שלנו. הגענו לשם בסביבות תשע ורבע ואז – הפתעה, הקו שלנו כבר נסגר להערב.
יצאנו החוצה מלאי עזוז וניסנו לתפוס מונית, שהרי שנגחאי מוצפת במוניות. מייד עצרה לנו מונית, שלפנו את הכרטיס של המלון. הנהג הדליק אור, קרא וצחק. באנגלית טובה שלח אותנו לעמוד בכוון השני. אז עברנו.
עצרנו מונית אחת, שניה, שלישית ורביעית. כולם סירבו לקחת אותנו למלון. אנחנו לא יודעים למה, אבל זה המצב. התיישבנו במונית, שלפנו את הכרטיס וגורשנו בנפנופי ידיים ובצעקות בסינית.
הבנו את המצב , התאפסנו על המפה התחלנו ללכת. בדרך גילינו כמה רחובות יפים (רשמנו לנו לחזור לשם מאוחר יותר) ודרך נהרות של אנשים צעדנו במשך שעה וחצי עד שהגענו למלון ב 23:00. שנאמר בבקר, יום easy.
ייאמר לזכות שנגחאי שיש המון אנשים ברחוב גם בלילה וגם המון שוטרים/פקחים/שומרים ובסך הכל יש תחושת בטחון אישי מאוד גבוהה.
התקלחנו וניסינו להירדם. אבל מרב אדרנלין לקח לנו זמן...