בערב החלטנו להסתובב ב east Nanjing road שזהו רחוב קניות ידוע. כולו מלא במרכזי קניות המתנשאים ל 5-7 קומות. לא נכנסנו כמעט לאף אחד כי בכולם חנויות מערביות וזה לא כל כך מעניין. חנות אחת מעניינת היתה חנות של צ'ופ סטיקס. מכל הסוגים, מכל המינים, בכל הצבעים. ממש שיינקין של שנגחאי.
נכנסנו גם לכמה חנויות מזון גדולות ולא הבנו שום דבר ממה שאנחנו רואים. כל מיני דברים מיובשים החל בפירות וכלה בדגים, שרימפס ועוד.
במחלקת הממתקים היו המון דברים עטופים שלא ברור מה טיבם. קנינו קופסה לתיירים שיש בה ממתקים של שנגחאי. נפתח בארץ ונקווה לטוב (או שנזרוק).
הרחוב המה אדם. נהרות נהרות של אנשים שדוחפים ומתנגשים בך בלי להתבלבל.
גם חציית הכבישים פה היא לא פשוטה. הולך הרגל הו א האחרון בשרשרת המזון. גם כאשר יש לו ירוק עוברים אותו אופנועים, קטנועים ואופניים. וכמובן גם מכוניות שפונות ימינה. אף אחד לא חושב לעצור להולכי הרגל וכך יוצא שאתה עובר בירוק ומכל עבר חותכים אותך כלי רכב, כולל אופנועים חשמליים שנוסעים בלי אור ואין סיכוי שתשים לב אליהם כי הם כל כך שקטים. באופן כללי נראה שכלי רכב דו גלגליים אינם מצייתים לאור אדום ויש כאן כמה צמתים שלא ברור איך כולם מסתדרים בהם, כאשר מכל עבר נוסעים אופנועים ואופנים בין המכוניות והאוטובוסים.
אנחנו משתדלים לחצות כבישים בתוך נהר האדם המקומי בהנחה ש:
א. הם יודעים מה הם עושים
ב. אם הם לא יודעים, מי שעומד לפנינו/מצדנו/מאחורינו יבלום את המכה.
חזרנו למלון עייפים ועלינו לבר המצוי על מרפסת בקומה ה 26. המראה משם מרהיב.
יום שבת
רצינו ללכת למוזיאון אולם הוא סגור בימים שבת וראשון. גם לא מומלץ לנסוע לטיול מחוץ לעיר בסוף השבוע וכך מצאנו את עצמנו נוסעים לאקספו. תמצית החויה:
1. נסענו ב 3 רכבות מטרו עד לכניסה.
2. עמדנו בתור לקנות כרטיסים.
3. עמדנו בתור לבדיקה הבטחונית.
4. עמדנו בתור למטרו שמוביל לאקספו.
5. כשהמטרו הגיע נשאבנו פנימה ע"י נחיל אדם שדחף אותנו מאחור כולל כמה זקנים וזקנות (זו ההתנהגות הנורמטיבית במטרו – לפרוץ פנימה כדי לתפוס מקום – נשים, זקנים וטף)
6. הגענו לאקספו, צעדנו וצעדנו עד שהגענו לאזור הביתנים שרצינו לראות: ספרד, צרפת, פולניה, סין.
7. אז ראינו שיש תור ענק.
8. אז עמדנו בתור לקנות ארוחת צהריים.
9. שמענו הודעה ברמקול: בביתנים אלה ואלה ההמתנה מעל 6 שעות, באלה מעל 5 שעות ובאלה מעל 4 שעות. כל הביתנים שרצינו לראות היו ברשימה...
10. החלטנו להמשיך לביתנים פחות פופולאריים והלכנו לכוון הביתן של ישראל. גם שם היה תור ענק.
11. אז הלכנו ללבנון ואיראן. חשבנו שאולי בגלל שאיראן מוקצה, וגם הביתן של צפון קוריאה לידה אפשר יהיה להיכנס. גם שם היה תור ענק.
12. אז עמדנו בתור לשירותים. וגם דחפו אותנו כהוגן (אצל הבנות את אפרת, אצל הבנים את דני).
13. הצלחנו להיכנס לביתן של מונגוליה.
14. המשכנו לביתנים של דרום קוריאה ויפן אבל היה תור של שעות.
15. הצלחנו לקנות ארטיק בלי תור.
16. החלטנו לקחת אוטובוס לצד השני של התערוכה. אבל אז ראינו איזה תור יש לאוטובוס. ואז התברר שיש עוד תור כזה בדיוק. מצד אחד נדחפים לאוטובוס מהדלת הקדמית ומהצד השני לאחורית.
17. ויתרנו וניסינו לעלות על Ferry שתיקח אותנו חזרה לעיר אבל היא יוצאת רק בערב.
18. צעדנו ברגל (עם שברי הליכה כמעט) לשער היציאה הקרוב ולמטרו.
19. חיכינו בתור למכונת הכרטיסים וקנינו כרטיס.
20. חיכינו בתור למטרו.
21. נדחפנו למטרו בלי להתבלבל (החלטנו שגם אנחנו לא בוחלים באמצעים) ואחרי החלפת רכבת ירדנו שוב ב east Nanjing road מתוך מטרה לצעוד לנהר ולקחת הפלגה. בדיוק המנוחה שהרגליים שלנו זקוקות לה.
רק בטרם נגיע רצינו לאכול משהו קטן. נפלנו על מסעדת hotpot שזה סיר מרק שבו אתה מבשל לעצמך את האוכל. לא ממש הבנו את המשמעויות:
א. אתה עובד בשבילם
ב. זה לוקח זמן
ג. בסוף אתה אוכל עוף וירקות שכיבסת בעצמך.
אחרי שיצאנו משם צעדנו לכוון הנהר אולם היו רק כרטיסים פנויים להפלגות מאוחרות יותר ואני כבר הייתי על סף התפרקות. טיילנו עוד קצת על הטיילת היפה שעל הנהר, סיכמנו שנצא להפלגה באחד הבקרים וחזרנו למלון במונית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה