יצאנו לפנות ערב אל נתב"ג. למרבית הצער, לא מתרוננים כצפוי, משום שאני הייתי ממש על הפנים. אפשר לצחוק עלי עד מחר שאני הולכת למות מנזלת אבל כשאתה לא נושם ולא שומע ממש קשה לטוס טיסה ארוכה.
בעזרתם של הרבה כדורים מייבשים/מחזקים/נוגדי שיעול וגם סוכריות מגעילות במיוחד נגד שיעול עברתי את הטיסות יחסית בסדר. להבנתי שיטת העבודה של הסוכריות בנויה על ההנחה שהן כה מגעילות עד כי החולה יפסיק להשתעל באופן עצמוני רק מן החשש שמא יהיה עליו לצרוך סוכריה נוספת.
כמובן גם אטמי אוזניים משווי לחצים סייעו בהמראות (בנחיתות פחות). לכל הסובלים מבעיות אוזניים ולהורים לילדים – 35 ₪ בסופרפארם ואתם מסודרים עם זוג אטמים מצוין.
ייאמר לזכות אל על שהשירות היה טוב ואפילו האוכל היה נסבל. לארוחת בקר יכולת לבחור בין חביתה לבין פירות עם יוגורט וגרנולה בשקית. בהחלט מרענן.
הטיסה לבייג'ינג יצאה באיחור של 45 דקות ונחתה באיחור של 20 דקות. לכאורה לא משמעותי, אולם טיסתנו לשנחאי יצאה כשעה וחצי אחרי נחיתתנו ולמודי נסיון עצוב של הדודה רחל בארה"ב כבר די נלחצנו.
בדיקת הדרכונים עברה חיש קל. ליד כל פקיד יש ארבעה לחצנים ובסיום הטיפול בך אתה יכול ללחוץ על כפתור הנותן משוב לאופן הטיפול: טוב מאוד, טוב, לא מספק, ממש רע. עם ציורי סמיילי מתאימים ליד כל כפתור. האמת, בדיוק השבוע נפגשתי בזה בפעם הראשונה בסופרפארם, כאשר בסיום החשבון אתה מתבקש ללחוץ על הסמיילי המתאים ולדרג את השירות שקיבלת בקופה, אולם פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה לגבי שירות ממשלתי, ועוד במדינה שרק עכשיו מתחילה להבין מה זה שירות.
מלאי תקווה המשכנו לאסוף את המזוודות. שכן הגענו בטיסה בינלאומית ואנו ממשיכים בטיסה פנימית אז יש לאסוף המזוודות, לעבור במכס ולבצע צ'ק אין לטיסה הפנימית.
כאן התברר כי יש לעלות על רכבת פנימית בשדה כדי לאסוף את המזוודות. עלינו על הרכבת ונסענו לנקודה הבאה. המזוודות הסתובבו והסתובבו אולם שלנו עדיין לא הגיעו. אני כבר ניחמתי את עצמי שלא נורא, לאייר צ'יינה יש טיסה לשנחאי כל שעתיים (בדקתי מראש). לבסוף המזוודות הגיעו, בצ'ק אין הפנימי לא היה תור ואפילו הצלחנו לשבת בבית קפה בשדה ולשתות תה טרם העלייה למטוס.
קנינו בקבוק מיים מינרליים שיהיה לדרך ואמנם התפלאתי על המחיר שנראה לי גבוה – 22 יואן (כ-13 ₪). ליד שער העליה למטוס היתה מכונת משקאות שמכרה פחיות ב 3 יואן ובקבוקים ב 5 יואן. נו טוב, לפחות ההערכה שלי היתה במקומה.
הנחיתה בבייג'ינג הזכירה לי את הנחיתה הראשונה שלי באוסטרליה. התרגשות רבה ומן תחושה של "אני על הירח" כי להיות באוסטרליה או בסין מתחבר אצלי לסיפורי ילדות ולמקומות רחוקים שאין סיכוי שמישהו באמת מבקר בהם. ויותר מזה, כיון שאני כל כך אוהבת את אסיה תמיד אני שמחה לחזור , על אף הדברים המעצבנים בלהיות תייר מערבי במזרח (למשל המחירים השונים למערבי ולמקומי).
אחרי עוד שעתיים מעייפות נחתנו בשנגחאי. במטוס קיבלנו כריך מחומם עם חתיכות בשר שכתובות עליו כתובות בסינית ואילו באנגלית כתוב Muslim. אנחנו מניחים שלא חתכו שם איזה מוסלמי מסכן אלא שהבשר כשר למוסלמים. כך או כך אנחנו ידועים כהרפתקנים בתחום הקולינרי אז לא היתה בעיה.
שדה התעופה של בייג'ינג ענק, מבהיק, מצוחצח, מערבי לגמרי בהיצע הקולינארי וגם במותגי החנויות, ככל שיכולנו להתרשם. שדה התעופה של שנגחאי גם הוא מבהיק ומצוחצח, ענק ויפה. דני צילם כמה תמונות בתוך השדה של פסלים ושל בריכת מיים עם חלוקי נחל וצמחיה (לבקשתי. זה מתאים לי בול לפרוייקט סיום הסמסטר בלימודי העיצוב).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה