היום טסים חזרה. קמנו מוקדם כדי להספיק עוד משהו או שניים לפני הצ'ק אאוט מהמלון ב 12:00. יצאנו לצלם בשוק האוכל שמאחורי תחנת המטרו "שלנו" Tiantong road. שוב נאנחתי "חבל שאנחנו לא רעבים", שהרי אכלנו ארוחת בקר בבית המלון. שוק האוכל יחסית קטן והמשכנו לשוק הבגדים המקומי. שוב – דוכנים על גבי דוכנים וכוכים על גבי כוכים בתוך בניין קלסטרופוביה ומבלבל. ההבדל בין ה shopping malls במרכז העיר למרכז הזה ניכר ביותר. בשירותים גבו כסף (חצי יואן) – פעם ראשונה שראיתי גביית כסף בשירותים. לעומת זה הם היו מלוכלכים, מסריחים וחלק מן התאים נטולי דלתות. הגענו לסין האמיתית!
כיון שנשאר לנו זמן צעדנו נמרצות לבית הכנסת "אוהל משה" אשר בו גם מוזיאון לתולדות הפליטים היהודיים שברחו מאירופה והגיעו לשנחאי. הערכת המרחק שלי היתה שגויה והגענו קרועים... לעומת זה, צעדנו בשכונות מגורים שמתנדנדות בין רחובות של שיכונים לבין סמטאות של בתים ישנים בהם הכביסה תלויה ברחוב על עמודי החשמל והנשים מכבסות בגיגית ברחוב. אשתדל לא לקטר יותר על ערימות הכביסה שיש אצלינו בבית.
המוזיאון לתולדות הפליטים היה מאוד מעניין ומרגש. מתברר כי פליטים מאירופה ברחו לשנחאי דרך הונג-קונג, אולם כיון ששנחאי נשלטה ע"י היפנים (שנלחמו עם הנאצים) נבנה עבורם גטו. כל היהודים, למעט יהודי רוסיה, לא הורשו לצאת מן הגטו. חלקם קיבלו רשיונות עבודה בחוץ וחלקם האחר חי מנדבות של מי שעבד. כמה רחובות נקראו "וינה הקטנה" ולקהילה היה גם עיתון . חלק מן המסמכים שראינו היו ביידיש (העיתון מ"שנכיי"). היתה גם ישיבה של קהילת "מיר".
המוזיאון מציג סיפורים אישיים של ילדים שגדלו בשנחאי, חלקם כמובן התחתן עם נשים סיניות. רובם, אחרי המלחמה, בשלב זה או אחר היגרו לאמריקה.
בכניסה למוזיאון מוצג לוח עם כתובת בכתב ידו של יצחק רבין המודה לעם הסיני על סיועו לעם היהודי בזמן המלחמה. מצאנו שזה אך מתאים שאנחנו שם, יום אחרי יום הזכרון ליצחק רבין שחל אתמול. את זה אנחנו יודעים כי נועה שרה בטקס בבית הספר והגר (עם כל הגן) נכחה בטקס בבית הספר שליד הגן וידעה לספר שיצחק רבין היה ראש ממשלה שרצה שלום והוא אמר לכולם שהוא רוצה שלום וכשהוא חזר לאוטו שלו איש אחד שלא רצה שלום הרג אותו.
חזרנו במטרו למלון, הצלחנו להגיע בדיוק ב 11:45, להתקלח ולעשות צ'ק אאוט בזמן.
מהמלון הזמנו מונית לתחנת הרכבת ׂmaglev שאיתה באנו. הפקידה מהקבלה אמרה לנהגת המונית לאן אנו רוצים לנסוע. נהגת המונית (פעם ראשונה שאנחנו רואים נהגת) התעקשה להבין שאנחנו רוצים שהיא תיקח אותנו לשדה התעופה. אחרי כמה נסיונות הסבר שלנו התייאשנו. התקשרתי לקו הסיוע לתיירים (המספר מופיע בכל מונית), שוחחתי עם המוקדנית באנגלית והעברתי את הטלפון לנהגת. אחרי השיחה בסינית עם מרכז הסיוע היא הצליחה להביא אותנו לתחנת הרכבת. באופן מפתיע המחיר היה רבע ממה שעלתה לנו הנסיעה למלון כשהגענו. שני הנהגים הפעילו מונה בזמן הנסיעה כך שאו שתעריף הערב יקר יותר או שהנהג הקודם לא ידע את הדרך ונסע במעגלים.
כך או כך, הגענו לרכבת ותוך 8 דקות לשדה התעופה.
עשינו צ'ק אין לטיסה, המזוודות כבר יגיעו ישר לתל-אביב (אנחנו מקוים!!!).
תוך 10 דקות הגענו לגייט ונשארו לנו רק 3 שעות עד לטיסה...
אכלנו, שתינו, קנינו עוד ממתקים (אני כל הזמן בתחושה שאצטער אח"כ שלא קניתי משהו מתחום האוכל) וגם ספר עיצוב עם דוגמאות סיניות.
מחכים עכשיו לטיסה לבייג'ינג ומשם לאחר שלוש שעות נמריא לתל אביב.
קצת על תחבורה
התחבורה בשנחאי היא ג'ונגל שלא ייאמן. לא משנה לאן אתה מסתכל תמיד יגיח מישהו ממקום לא צפוי. אם זה אוטו מימין או משמאל (שכמובן לא עוצר במעבר חציה), אופנוע (בעיקר חשמלי שאתה לא יכול לשמוע), אופניים או ריקשה. ממסלול צפוי, מאין כניסה, ממסלול האופניים או אפילו ישירות מן המדרכה (הבקר זה קרה לנו עם משאית).
השיטה שלנו לחצות כביש היא ערנות בכל החזיתות: נותנים ידיים וכל אחד מסתכל לגזרה שלו. לרוב זה עובד.
התושבים המקומיים לעומת זה נראים רגועים לחלוטין, חוצים את הכביש תוך כדי דיבור בטלפון הנייד ומבלי להסתכל לשום כוון. דני חושב שהסוד הוא לא ליצור קשר עיין עם אף נהג אלא פשוט ללכת ישר והכל מסתדר. לא ניסינו.
אתמול ראינו אפילו אמא נוהגת על קטנוע חשמלי, ילדה קטנה עומדת לפניה על הקטנוע והיא (האמא) מדברת בטלפון הנייד תוך כדי נהיגה. מספר פעמים ראינו זקנים בכסא גלגלים נדחפים ע"י מישהו במסלול של האופנועים (שדרך קבע איכשהו נוסעים בו מדי פעם גם אופנועים כנגד כוון התנועה).
כשהגענו לשדה התעופה חשבנו שהגענו אל המנוחה והנחלה, אולם לא! בתוך הטרמינל שעטו להן מכוניות חשמליות (שמובילות נוסעים כמובן) במהירות (ובשקט) תוך כדי עקיפת ההולכים ברגל.
בטרמינל בו היינו בשנחאי יש 233 שערי עליה למטוס (לא ממש אם זוכרים שמתחילים לספור מ 50) וזה מסביר למה צריך כל כך הרבה מכוניות חשמליות שיסיעו נוסעים עייפים או זקנים או נכים.
קצת על נקיון
העיר מאוד נקיה. כל הזמן מנקים ומנקים. בכל מקום רואים מטאטאי רחובות, מכוניות ששוטפות את המדרכות, אנשים שמנקים את הזכוכיות בתחנות המטרו, מנקים בשירותים ועוד. השיטה: אף פעם לא לבד. כל אחד עושה פעולה אחת פשוטה. אחד מנגב את החלון עם ספוג ומי סבון, השני בא אחריו ומנקה את הסבון עם מגב, השלישי בא אחריו ומנגב את הרצפה (כי השני התיז מים על הרצפה תוך כדי ניגוב החלון).
קצת על אוכל
כמו שכבר הבנתם האוכל פה מ-צ-ו-י-ן. יש הכל : ממרק עוף וקרעפלך (dumplings)דרך מוקפצים, מטוגנים, שיפודים שונים, דים סאם, בצקים מטוגנים ומה לא. לא ברור איך כולם כל כך רזים עם כל האוכל הנהדר הזה שמורכב בעיקר מדברים מטוגנים בשמן עמוק. יש המון סוגים של בצק ממולא – בבשר, בעלים וביצה – וכולם מטוגנים ברחוב בשמן עמוק. המתוקים לא ממש מתוקים – בעיקר שעועית למיניה (בעיקר שעועית אדומה, דומה לאזוקי היפני) מבושלת שעליה שופכים איזה רוטב לבן או פודינג או רוטב קוקוס (לא לגמרי ברור לנו). יש הרבה עוגיות – בעיקר עוגיות שקדים ואגוזים וגם פירות יבשים, פירות טריים ופיצוחים. לא נדיר לראות משפחה יושבת ברחוב ומפצחת גרעינים שחורים.
מה שכן, המשקאות הקלים מתוקים עד כדי גועל. מין טעמים סינטטיים של בעיקר סוכר וצבע.
מעניין איך ייראה הדור הבא – שאוכל אוכל מערבי מזובל ושותה מיצים מסוכרים.
יש מספר רשתות שמוכרות לחם מערבי וגם בגטים אולם כולן מוכרות לחמים לבנים. לא ראינו לחם חום למעט ברשת אחת המוכרת לחמניית גרעינים (מקמח לבן).
מקוה שאמצא רשת בשדה בביג'ינג ואשלח משם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה