קמנו מוקדם, אפופים לחלוטין וירדנו לאכול ארוחת בקר בשעה שלא נראתה כמוה.
הטיול שנרשמנו אליו כלל רק שמונה טיילים במיניואן, נהג ומדריכה צעירה וחביבה עם אנגלית מעולה.
נסענו לשוזו, נסיעה שאמורה לקחת שעה וחצי אבל לקחה יותר בגלל שצריך לאסוף את כולם מהמלונות וכמובן שנגחאי פקוקה ביותר. שוזו היא small town כמו שאמרה המדריכה, יש בה רק 4 מליון תושבים.
סיירנו ב tiger hill שאין בה נמרים. למה קראו לה כך? אחד המלכים נקבר שם ובנו, שלא רצה ששודדים יפרצו לקבר ויגנבו את כל התכשיטים והרכוש שנקבר עם המלך, הפיץ שמועה שיש שם נמרים. כדי להיות לגמרי בטוח שאף אחד לא ישדוד את הקבר הוא הרג את כל אלף הפועלים שבנו את הקבר.
ליד הקבר בנו מאוחר יותר מקדש ומאחוריו פגודה מעץ כמובן. שנים לאחר מכן בנו את הפגודה מלבנים. הפגודה היום נוטה על צידה ויש לכך שתי סברות:
1. כיון שמתחתיה יש קבר לא יכלו לבנות לה יסודות עמוקים.
2. בצד אחד של הגבעה יש אדמה רכב ואילו בצד השני יש סלע, כך שהצד שנמצא על האדמה שקע.
הפגודה חוזקה כך שלא תמשיך לנטות אולם רואים באופן ברור את נטייתה ואסור לעלות אליה.
אל הגבעה מטפסות 108 מדרגות (לא תקניות בעליל – לקוראינו לומדי העיצוב). כשירדנו הסבירה לנו המדריכה שיש להקפיד ולדרוך על כל מדרגה ומדרגה משום שלפי בודהה יש לנו 108 דאגות. בירידה מן המדרגות אנו נפטרים מכל דאגה ודאגה. אז הקפדנו.
המשכנו למפעל רקמה מ-ש-ג-ע בו הציגו לנו רקמות בחוט משי עדין. חלק מן התמונות נראו ממש כמו צילום ריאליסטי לחלוטין. חלק מן הרקמות הינן בעלות שני צדדים כאשר כל צד מראה את התמונה בצבעים שונים או אפילו שתי תמונות שונות לחלוטין: בצד אחד נמר ובשני אריה. הרקמות הללו מבוצעות בו זמנית בשני הצדדים, ע"י רוקמת אחת שמשתמשת בשתי מחטים. אין לי מושג איפה היא מחביאה את הקשרים. כל תמונה כזו לוקחת כשנה וחצי לרוקמת שהיא מאסטר. יש שם גם בי"ס לרקמה שהלימודים בו נמשכים חמש שנים.
העבודות שלהן הינן ממש יצירות אמנות ומתומחרות בהתאם, החל מ 10,000 $ אמריקאי (אבל זה כולל משלוח וביטוח...). אני מניחה שהם מתפרנסים מתיירים יפנים בעיקר.
לצערי אסרו על הצילום שם.
משם המשכנו לגן סיני מסורתי, בו למדנו על הסלעים היפים שבגן ועל סמלים נוספים. למשל: למה המסדרונות הם זיגזג? כי לפי האמונה הרוחות יודעות ללכת רק ישר וככה הן לא יוכלו להכנס לגן. חוץ מזה, זה מאריך את זמן השהיה של המטייל בגן.
ראינו חלונות שונים ובהן מעין תחרה בנויה בדגמים שונים. הרעיון הוא שלא צריך תמונה על הקיר. אתה הולך במסדרון ורואה את הגן היפה, אולם בכל פעם הוא קצת שונה כי החלון מכיל דגם אחר. מעין "שינוי תוך כדי הליכה". באחת החצרות הראתה לנו המדריכה ריצוף בחלוקי אבן בצורה של פרח ולידו מטבע וחוזר חלילה. מסתבר שהמילה "פרח" והמילה "לבזבז" נהגות באופן זהה. לכן ציירו מטבע ליד כל פרח. אתה אמור לדרוך קודם כל על המטבע ואח"כ על הפרח, כך שתמיד יהיה לך כסף לבזבז.
באופן כללי הבנו שאנחנו צריכים שלושה דברים בחיים:
1. מזל
2. עושר
3. חיים ארוכים
לפיכך, במקדש הסיני כל מי שחפץ בטוב יקיש על הפעמון 3 פעמים.
המשכנו למפעל משי שם ראינו תצוגה כיצד מייצרים משי. כל שאר אנשי הקבוצה לא ראו תולעי משי מימיהם ואנחנו נזכרנו איך גידלנו תולעי משי עבור גן אמיר באחת מן החופשות (כשנועה היתה בגן).
כמובן, יכולנו לקנות במפעל שמיכות משי מצוינות אבל ויתרנו.
מסתבר ששוזו היא מרכז לייצור משי. המשי שם כל כך יותר זול מאשר בשנגחאי עד שהכלות השנחאיות נוסעות לשוזו לרכוש מלת כלה. רכישת שמלת כלה בשוזו יותר זולה משכירת שמלה בשנגחאי.
הצבע הלבן מקושר בתרבות הסינית למוות ואבל אולם הכלות לובשות שמלת כלה לבנה בטקס המערבי ואילו לטקס הסיני הן לובשות אדום, שמקושר בתרבות למזל.
עצרנו ליד התעלה הגדולה שהקיפה את העיר העתיקה, צילמנו כמה תמונות יפות והמשכנו למקדש הבודהיסטי. עלינו לפגודה, ראינו את הנוף, התפעלנו מפסלי בודהה ובעיקר מהסרטים האדומים הקשורים על העצים. לא הספקנו להקיש על הפעמון אבל אנחנו בטוחים שבודהה שומר עלינו גם ככה.
כשחזרנו לשנגחאי ירדנו במרכז העיר והלכנו לאכול במרכז קניות שהמליצה עליו המדריכה. זוהי קומה שלמה שבה פינות שונות עם מאכלים שונים. בכניסה קונים כרטיס debit ב 50, 100 או 500 יואן ובכל פינה כשבוחרים משהו נותנים את הכרטיס. קנינו כרטיס ב 150 יואן, אכלנו מצויין ונשארנו עם המון כסף בכרטיס. לא נורא, נחזור גם מחר...
באופן כללי החויה הקולינרית כאן היא מדהימה. ברוב המקרים אין לנו מושג מה אנחנו אוכלים אבל כמעט הכל מעולה. יש המון דים סאם, ו dumplings ואוכל מוקפץ וקינוחים שונים שאין לנו מושג מה הם והמון מקומות שמכינים מיצים טבעיים. יש כמובן גם הרבה בתי קפה מערביים ואוכל מהיר אבל לשם אנחנו לא מתקרבים.
כאוהבי אוכל וגם הרפתקאות אין לנו בעיה לנסות הכל, מקסימום לא ממשיכים לאכול אחרי הביס הראשון.
העיר תוססת וגועשת כל הזמן. נחשולי אנשים, המוני אורות, מרכזי קניות מוארים ורועשים בכל פינה, רעשים, צפצופים...
נחמד בתור תייר אבל לעיתים ממש מתיש. לא הייתי רוצה לגור כאן, אבל הייתי שמחה ל food court כזה בקניון של מודיעין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה