יום אחרון בזנזיבר

קמנו בשש בבקר כדי לראות ולצלם את הזריחה.

מה נאמר - היה יפה.

גמרנו לארוז, הלכנו לאכול ארוחת בקר.

ב 11:00 מוחמד וחוסיין באו לקחת אותנו כפי שקבענו מראש.

נסענו שוב העירה וטיילנו בעיר עד אחה"צ.

שמחנו ששוב באנו כי ראינו חלקים שלא הספקו לראות קודם.

נכנסנו למוזיאון לזכר העבדות שנבנה על חורבות שוק העבדים המקורי וכלל ביקור במרתף  (אחד מני רבים) בו הוחזקו העבדים טרם מכירתם.

הכניסה כוללת הדרכה מסודרת של מדריך מטעם המקום ובאופן כללי ליובל ונועה זה הזכיר ביקור במחנות בפולין.

אני לא הייתי בפולין אבל עלה לי בראש שזה מאיידנק של זנזיבר (בעצם של אפריקה המזרחית כולה).

פרק כואב, עצוב וחשוך בהיסטוריה שלא נלמד אצלינו כלל.

ביציאה מן המוזיאון יש אנדרטה מטלטלת (וכשנצליח להעלות תמונות תראו בעצמכם).

המשכנו להסתובב בעיר ועצרנו ל lunchi במסעדה אל מול הים.

עשינו טעות של מתחילים והגענו מתים מרעב.

המלצר לקח מאיתנו הזמנה.

אחרי כרבע שעה קיבלנו בקבוק מיים גדול (כמו שהזמנו) וכוס אחת

אחרי עוד רבע שעה המלצר חזר אלינו ואמר שהיה בלבול והוא רוצה לוודא מה ההזמנה. חזרנו עליה שוב והוא כתב אותה שוב.

היה קצת עניין שיובל ביקש אורז במקום צ'יפס והיה ברור שפה הולכים להסתבך.

התחלנו לצחוק בייאוש (ורעב). שתי בחורות צרפתיות התיישבו לידינו ועברו אותו צהליך (הזמנה, הזמנה חזורת).

להפתעתנו האוכל הגיע ממש מהר. הכי מהר שהיה לנו בזנזיבר.

הכל הגיע כפי שהזמנו למעט המנה של יובל שאכן הגיעה בלי chipsi אבל לא היה אורז במקום.

אחרי עוד כמה הסברים קיבל גם אורז ובאה לציונה גואלת.

כל החשבונות שקיבלנו בזנזיבר היו כתובים בכתב יפהפה ותם, כולל שגיאות הכתיב.

chipsi

octopusi

coconautti

קראנו שזנזיבר הוא אחד משדות התעופה הגרועים בעולם אז נערכנו.

קנינו חטיפים לטיסה, פגשנו את הנהג בשעה שקבענו, נסענו לשדה התעופה והגענו  רבע שעה לפני השלוש השעות...

הנהג הצטלם איתנו, החלפנו טלפונים והופה, שני סבלים כבר העמיסו את המזוודות שלנו על עגלותיהם ורצו קדימה.

עצרתי אותם בקריאות "simama" שזה "עצור" בסוואהילית.

הוצאנו כמה דברים מתיקי היד, הכנסנו למזוודות ועוד כמה מטר הגענו למכונת השיקוף ולפרידה מן הסבלים (שקיבלו 1 ד' כל אחד כמובן).

משם לתור הבידוק - בודקים ישראלים. תהליך ארוך וצפוי.

משם צ'ק אין ומילוי טפסי יציאה לפני התור לביקורת דרכונים.

גם זה עבר מהר, שוב חיוך, שוב צילום "look at the matz-lema" , 

בדיקת בטחון נוספת ולאולם ההמתנה הקטן.

יש כסאות, יש קפיטריה ואפילו כמה חנויות דיוטי פרי עם קשקושים ומזכרות.

המטוס איחר בשעה וחצי, האנשים עייפים ורעבים והאוכלוסיה בהחלט נוטה לכוון אפשרי של טיסת השוקולד.

למזלינו, הצוות היה חביב, האנשים נרדמו די מהר ואחרי 6 שעות נחתנו בישראל.

אנחנו פה בגופינו אך לא ברוחנו.

חופשה מופלאה שגורמת לטלטלה ולקבלת פרופורציות.

עוד נחזור לאפריקה.

יום גשם

היו כל מיני תוכניות להיום אבל קמנו לגשם שוטף.

הלכנו לארוחת הבקר עם מטריות ובדרך פגשנו את ידידנו חוסיין.

הוא אמר: הענן הזה פה יעבור ואז יפסיק הגשם.

after lunchi weather goodi/

אז אכלנו ארוחת בקר, שיחקנו קלפים בחדר, הגשם המשיך והלכנו בגשם לאכול ארוחת צהריים.

כהרגלנו חיכינו איזה שעה וחצי עד שהגיע האוכל.

המלצר הסתבך מול מקרר המשקאות ועל אף שהמשמקאות שביקשנו היו לו מול העיניים היה מהלך ארוך ומורכב של הוצאת בקבוקים והחזרתם למקרר - חלקם מה שרצינו וחלקם לא. בסופו של דבר הצלחנו לקבל את מה שהזמנו.

דני בינתיים הלך לצלם בירכתי המסעדה וראה אחד מהעובדים יוצא עם קערה וחוזר עם אורז. כפי הנראה הלך למכולת לקנות אורז שיספיק להזמנה שלנו.

התרשמנו שאין מלאי בשום מסעדה (אולי בבתי המלון יש).

גם הנהג שלנו - בכל יום סיור נכנס לתחנת הדלק ומילא מעט. בכל פעם 10-11 ליטר. 

כנראה ממלאים היום לפי המשכורת של אתמול.

סיימנו lunchi, חזרנו למלון ומזג האויר לא היה goodi.

טיילנו קצת על החוף. נועה והבנים הלכו לראות משחק והגר ואני נשארנו בחדר.

לקראת ארוחת הערב (הגשם עדיין ממשיך) החלטנו להצטרף אליהם.

הים היה בגאות ולכן הלכנו דרך הכפר. חושך מוחלט. שלוליות ענק בכל פינה. אנחנו והפנס מנסות למצוא את הדרך, שבגדול ידענו אותה אבל בחושך זה נראה אחרת.

מולינו מדי פעם צץ מישהו שאומר "ג'מבו" ונעלם בחושך.

בשלב מסויים שאלתי חבורת נערים איך מגיעים לאן שרצינו. אחד מהם התחיל להסביר לי שיש דרך קיצור ואז אמר: אני אראה לכם.

הלך איתנו עד לשם. הודיתי לו וכמובן הראיתי את הערכתי בדמותו של ד' אחד (דולר, בטח דולר, מה חשבתם?)

אחרי האוכל כבר הצלחנו לחזור על החוף.

מקוים שמחר יהיה יותר נעים. 

הכפר

אז מה יש בכפר?

כ-1000 איש, כולם מסולמים. 3 מסגדים. חנות אחת גדולה ועוד המון קיוסקים שמוכרים הכל וגם מחליפים כסף. 2 מסעדות שפתוחות לתיירים - באחת אכלנו ונהנינו.

בית ספר מיסודי ועד תיכון.

המון בתים מטים ליפול ובינהם עיזים, תרנגולות, כמה ברווזים.

יש חשמל אבל בישול עושים על אש פתוחה שניזונה מעצים.

אין תאורת לילה ציבורית. כל קיוסק תולה נורה ואנשים הולכים בחושך או מדליקים פנס.

כבישי עפר מלאי בורות.

ילדים שהתרגלו לבקש ולקבל מתיירים סוכריות.

המון שירות מכל אחד שעובר לידך בכוונה לקבל טיפ. אבל תחושה כללית של בטחון אישי ונועם.

דני הסתובב מספר פעמים בכפר, צילם משחקי כדורגל, בתים, אנשים. שוחח עם אנשים.

גם אני , כשחיפשתי אותו ולא מצאתי קיבלתי עזרה מנערה מקומית שליוותה אותי בחיפושים, שאלה את הנשים אם ראו אותו וכמובן בסוף חיכתה למשהו וקיבלה (אנחנו מחלקים עטים וצבעים ולא סוכריות).

זוכרת מהטיול להודו תחושה של "כל הזמן מסדרים אותי". כאן אין לי תחושה כזו - או בגלל שאין או בגלל שהתבגרתי.

החופים יפהפיים - חול לבן, דקלים, מיים צלולים בגווני תורכיז - כמו גלויה.

את הקו הראשון תופסים מלונות (בקתות בגדלים שונים - פה אין מלון בנוי) וביניהם יש מעברים צרים אחורה.

ממש בתוך החול הלבן הזה גדלים צמחים מצמחים שונים - פשוט פלא גנני. פרחים, שיחים וגם עצים. אפילו עץ פיטנה יש פה בחצר וגם שיחי לימונית שסגולתה הרחקת יתושים (כך אומרים פה).

שנורקלינג ב blue lagoon

בבקר התעוררנו שוב לקול הגשם. לא מתרגשים כבר כי ככה זהכל בוקר - גשם ורוח ואז יוצאת השמש.

הבקר היה גשם חזק במיוחד אבל עד שהלכנו לארוחת הבקר הכל נרגע.

ושוב, היום בדיוק בזמן אספו אותנו חוסיין ומוחמד מן המלון.

הצמד הזה מוציא שם רע למונח african time. גם סיכום מחיר הוא סיכום ואין חוכמות.

יצאנו בנסיעה קצרה צפונה לכפר pingwe שם נמצאת המסעדה המפורסמת the rock.

המסעדה יושבת על סלע בתוך הים. בשעת שפל מגיעים אליה ברגל. בשעת גאות בסירה.

צילמנו את המסעדה בשעת השפל, צעדנו לא מעט לכוון הסירה שלנו והפלגה קצרה ל blue lagoon.

מכניסים את הראש למים ולא מאמינים -סביבנו ערב רב של דגים, מכל הצבעים, הסוגים והמינים. קרוב קרוב אלינו עד נגיעה. שחיה קצרה מסביב מציגה אלמוגים יפהפיים ומיים צלולים כמו מים מינרליים.

כיון ששנירקלנו בזמן השפל הכל קרוב אלינו והדגים ממש נוגעים בנו. מרשים מאין כמוהו.

לאחר שעה שנירקול והפסקת פירות (כי אי אפשר בלי אננס וקוקוס ובננה אדומה ו/או צהובה) עלינו לסירה והפלגנו עוד כ 10 דקות למקום בו יש הרבה כוכבי ים. מיים מחת לגובה המותניים, קרקעית חולית והמוני כוכבי ים בגדלים שונים ובצבעים שונים. נראה כמו סרט מצוייר!

עלינו חזרה לסירה כדי לחזור לחוף ואז החל גשם חזק, קר ומצליף יחד עם רוח. צחקנו על התזמון הטוב שלנו.

עד שהגענו לחוף הגשם התגבר ביותר ועד שירדנו מהסירה וחצינו את החלק שבשפל כבר היינו ספוגי מיים.

מוחמד פשוט רעד מקור והתעטף באחת המגבות שהבאנו, גם זה לא ממש עזר כי המגבות נספגו במהירות שיא.

התוכנית המקורית היתה לבקש מחוסיין ומוחמד שיעצרו בדרך במסעדה מקומית ואנחנו נזמין אותם לצהריים. התוכנית הזו נגנזה לאור הרטיבות אבל כשהגענו לחוף חוסיין הציע לנו לאכול במסעדה שעל החוף. לאור הרטיבות חשבנו שאכן רק מסעדת חוף תקבל אותנו. התיישבנו.  אחרינו הגיעו עוד שתי משפחות. אחרי כחצי שעה החל שיטפון שלא ראינו כמותו. התחלנו לבנות חומות סביב השולחנות ולחפור תעלות כדי לכוון את המיים מסביב לאזור הישיבה. מטחים מטחים של גשם שוטף ומצליף. אצלינו יום כזה נחשב יום חורף קשה. עכשיו כולנו יודעים מהו גשם טרופי.

הגענו למלון שבעים ולחים ואחרי מקלחת חמה התיישבנו בחדר - מי לכתוב בלוג ומי לשחק משחקי קלפים.

מחר יום רגוע.

חוות תבלינים והעיר

היום יום ללא ים.

קבענו עם חוסיין יום טיול.

בבקר אסף אותנו מוחמד הנהג מארוחת הבקר ונסענו אל חוות תבלינים - אחת מני רבות שיש באי. החווה הזו שייכת לממשלה, היא ענקית, מעסיקה כמה מאו עובדים ומשמשת גם כמרכז לימודים עבור אנשים מכל טנזניה.

שעתיים סיור מרתק שמהלכו ראינו עצים שונים, פירות ותבלינים, קיבלנו הסברים מרתקים והחויה היתה חלומית.

איך אמרה נועה: אני מרגישה כמו צ'רלי בממלכת השוקולד.

המדריך היה ידען והיה לו עוזר שטיפס על עצים וקטף פירות ובין לבין הכין לנו סלסלות , כובעים, כתרים, צמידים ושרשראות מעלי דקל.

כמובן במהלך הסיור יש אפשרות לקנות מתוצרת הקהילה המקומית המבוססת על התבלינים: בשמים, שמנים אתריים וסובנים. וכמובן כמובן תבלינים.

זה פשוט לא יאומן איזה טעם יש לג'ינג'ר טרי או איזה ריח יש לאגוז מוסקט שזה עתה נקטף.

מפרי הבאובב מכינים ליפסטיק וכן אבקה אדומה לסימון טיקה על המצח, לצביעת שיער או לצביעת מאכלים.

המדריך דיבר בעגה סוואהילית כבדה ועל אף שכבר שמענו את הנטייה שלהם לסיים כל מילה ב Y  עד כה שמענו רק goody goody price/

אתמול בערך על מילה היתה ככה: goody, nuty, spicey, buty, monthy. היה נחמד ומצחיק.

המצב הסתבך כשהגענו למספרים כי לפעמים eighty הוא 80 ולפעמים 8. צרה.

אני מתחילה להבין למה כל מספר ושעה נכתבים על החול או במחשבון.

בסוואהילית קוראים אחרת לעץ ולפרי שיוצא ממנו.

עץ מנגו mwembe, פרי המנגו uwembe

עץ באובב mbuyu, פרי באובב ubuyu, הגרעין של הפרי uyu

חלק מהמילים נשמעות כמו מילים שהמציאו ילדים במשחק.

pilipili הוא פלפל

פלפל שחור: pilipili manga

פלפל חריף: pilipili hoho

ולמה הוהו? כי אחרי שאוכלים אותה נושפים מרוב חריפות: הו הו.

 ואיך אומרים כביש" bara bara.

הסיור נגמר בטעימת פירות טרופיים והופה, בדרכנו לעיר.

נהגנו החביב מוחמד נוהג בזהירות ויש תחושת בטחון.

הכביש מלא בורות וכל הנהגים נוסעים סביבם תוך כדי מעבר למסלול הנגדי. דני אומר זה הזכיר לו את המשחק mario cart.

בדרך מוחמד מלמד אותנו הרבה מילים בסוואהילית ואנחנו מתחילים להתבדח על מה שקורה בדרך.

הגענו העירה מורעבים וישר התיישבנו במסעדה מול הים. 

הצמחונים הזמינו ירקות, השאר דגים ואני הזמנתי king fish with green banana. 

מה יכול להיות? מתה לראות מה זה.

אכן הגיעו חתיכות בננה ברוטב ומעליהם דג.

דג משובח.

והבננות מרגישות כמו תפוח אדמה ברוטב. דני לא האמין לי שזה בננות.

מסתבר שבאי יש יותר מ 21 סוגי בננות, חלקן מיועדות לבישול/טיגון, חלקן צהובות חלקן אדומות.

המשכנו לסייר בעיר - סמטאות צרות, מבצר ישן שיש בו בעיקר חנויות לתיירים, והרבה חנויות , המון חנויות ואז שוק עם חנויות.

כשהגענו לשוק האוכל נתקלנו במוכר קפה (דוכן עם קומקום וכוסות) וסביבו יושבים גברים מקומיים. יובל ודני מייד הצטרפו, הזמינו קפה והתיישבו על המדרכה יחד עם כולם. הגר, נועה ואני שלא שותות קפה עמדנו ליד וגלגלנו שיחה עם האנשים שישבו.

התברר שלדני אין כסף מספיק קטן לקנות קפה. אפילו לא ישענו שיש מטבעות! אצלינו הכל במחירי תיירים וברוב המקומות המחירים מצויינים בשילינגים ובדולרים.

באופן כללי תחושה חזקה של בטחון אישי. כולם חביבים, מחייכים, מוכרי החנויות בוודאי אבל גם האנשים מסביב.

הנשים כולן לבושות בכיסוי ראש ושמלות. בעיר ראינו גם כמה נשים ברעלות. בכפר רוב הגברים לובשים בגדים מערביים ובעיר ראינו חלק לבושים גלביה ותרבוש מבד רקום. אולי בגלל שזה היה שבת (ימי החופשה הם שבת וראשון).

הגענו לשוק הבדים לקראת סגירה והצלחנו עוד לרכוש כמה דברים ולפטפט עם כמה חברים.

כל מוכר מברך אותנו לשלם ומציע להכנס לחנותו: looki is free.

הלכנו לגני פורוהדני שם יש שוק אוכל בכל ערב. המוני דוכנים, רובם עושים בשר ודגים על האש, חלקם מוכרים פירות טריים ומה שנקרא כאן: קרפ. כלומר צ'פאטי שמורחים עליה נוטלה.

ב 19:30 הגענו לחניה בה קבענו עם מוחמד ולהפתעתינו הוא חיכה בדיוק בזמן.

שעה + נסיעה למלון ונשפכנו למיטות.

למחר קבענו עם חוסיין ומוחמד לצאת לשנורקלינג באזור שלנו - blue lagoon.

קצת סווהילית

מהר מאוד לומדים כאן ביטויים שונים, את חלקם אנחנו מכירים מסרטי וולט דיסני.

jumbo - שלום

mumbo - מה שלומך

hakuna matata - no worries

pole pole - לאט לאט

boa - טוב

ובקיצור ממבו ג'מבו זה לא שטויות או קשקושים.

חוסיין לימד את דני איך עונים לשאלה ממבו.

אני לא זוכרת את המענה אבל פירושו: טוב כמו בננה טריה במקרר.

אז שיהיה לכם טוב כמו בננה טריה במקרר.

paje

אחרי אתמול ישנו 11 שעות (!) והחלטנו על יום רגוע.

צעדנו על החוף לארוחת הבקר.

נהנינו מפירות טובים וכל הגודיס והחלטנו לשהות על החוף בכפר paje. חוף שהשחיה בו יותר קלה וגם יש מספר מקומות שעוסקים בספורט ימי.

הזמנו טקסי דרך המלון, לא לפני שהלכנו לקיוסק מאחור והחלפנו כסף.

הקיוסק קטן אך יש בו הכל - מאוכל דרך ממתקים דרך טמבוריה דרך כרטיסי סים דרך החלפת כסף.

שם אנו קונים שישיות מיים במחיר שהוא שליש ממה שמציע המלון וגם האינטרקציה עם המקומיים נחמדה.

הגענו ל paje עם נהג נחמד בשם עלי שסיפר לנו בדרך דברים מעניינים, כמו שימי החופשה הם שבת וראשון למרות שהמדינה מוסלמית.

שבתי ספר מוסלמים נותנים יום חופש בששי אבל בתי ספר ממשלתים לא.

שיש תפילה גדולה ביום ששי אבל כולם עובדים.

כששאלתי לגבי חנויות הוא צחק ואמר: a shop keeper is like a doctor. they dont have a day off.

הגענו לחוף הנחמד שהוא תיירותי בהרבה מהחוף שלנו. מסעדות, ברים והמון מוכרים כולל חבורות של מסאים בלבוש מסורתי שבאו לכאו למכור מזכרות.

כולם כולם קושרים שיחה, מחייכים, מקשקשים ואז מציעים את מרכולתם.

לשמחתינו ונראה שעוד יותר לשמחתו פגשנו את יקוב, המסאי השיכור שפגשנו לפני כמה ימים במסעדה.

חיבוקים, צחקוקים ואדי אלכוהול קשים באויר. לפי העיניים - אולי לא רק אלכוהול. אבל הוא חביב ומצחיק והציע לנו לקנות ממנו "כי יש דברים חדשים".

אמר שמחר חוזר לכפר בקילימנג'רו ויחזור לזנזיבר באוגוסט.

כששאלתי אם יטוס ליבשת ממש נבהל ואז צחקק ואמר תוך נפנוף ידיים: no no no no no

הוא לא עולה על מטוס.

ישוט במעבורת לדאר-א סאלם ואז יקח אוטובוס לארושה 7-8 שעות ואז הוא קרוב לכפר שלו. רק שעה (לא הבנתי אם באוטו או ברגל).

אכלנו במסעדה תיירותית ביותר, אוכל טעים ביותר.

יובל והגר שכרו SUP ונלחמו בזרמים, הלכנו לראות מה מוכרים בדוכנים ליד, הגר שתתה מיץ מקוקוס טרי (יש מוכר שמסתובב על החוף), אכלנו אננס שקנינו בדוכן הפירות ונהנינו עד מאוד.

כולם הבטיחו לנו goody goody price.

עלי הגיע לקחת אותנו חזרה כפי שקבענו ולאחר מקלחת החלטנו לצאת לאכול בכפר ולא במסעדת תיירים.

חוסיין אמר שיש בכפר מסעדה בשם pishy וכדאי ללכת לשם רק צריך להודיע להם מראש.

דני ונועה טיילו בכפר והודיעו להם שנבוא עוד שעה.

הכפר אינו מואר. קיוסק פתוח תולה נורה קטנה בפתחו.

צעדנו לנו בחושך, מדי פעם אנשים מן הצד קראו לנו jumbo והגענו למסעדה.

הצוות כבר היה שם והמסעדה אותנטית לחלוטין. מחירים כמובן יותר נמוכים ממחירי מסעדות החוף וניכר היא לתיירים אבל לא לגמרי.

מסתבר שאת המאכלים המיוחדין צריך להזמין 24 שעות מראש - למשל בננה ברוטב קוקוס. נשקול אם להזמין לאחד הערבים הבאים.

מהמסעדה שמענו את המואזין ויובל ונועה עזרו לו לדקלם את סורה אל פתיחה. בכל זאת יצא משהו מהבגרות בערבית.

האוכל היה טעים וגם יחסית הגיע מהר.

הפטנט הוא להתיישב במסעדה כשעדיין לא רעבים. עד שיגיע האוכל כבר נהיה מספיק רעבים...

אנחנו לוקחים למסעדות חבילת קלפים או משחק כלשהו וככה מעבירים את הזמן בי להתעצבן.

באופן כללי לא מומלץ להתעצבן.

ועוד משהו: לא חשבתי שיגיע היום שאוותר על אננס אבל נראה שזה אפשרי. 

למחר ארגנו סיור בחוות תבלינים ואת המשך היום נבלה בעיר.