הכפר

אז מה יש בכפר?

כ-1000 איש, כולם מסולמים. 3 מסגדים. חנות אחת גדולה ועוד המון קיוסקים שמוכרים הכל וגם מחליפים כסף. 2 מסעדות שפתוחות לתיירים - באחת אכלנו ונהנינו.

בית ספר מיסודי ועד תיכון.

המון בתים מטים ליפול ובינהם עיזים, תרנגולות, כמה ברווזים.

יש חשמל אבל בישול עושים על אש פתוחה שניזונה מעצים.

אין תאורת לילה ציבורית. כל קיוסק תולה נורה ואנשים הולכים בחושך או מדליקים פנס.

כבישי עפר מלאי בורות.

ילדים שהתרגלו לבקש ולקבל מתיירים סוכריות.

המון שירות מכל אחד שעובר לידך בכוונה לקבל טיפ. אבל תחושה כללית של בטחון אישי ונועם.

דני הסתובב מספר פעמים בכפר, צילם משחקי כדורגל, בתים, אנשים. שוחח עם אנשים.

גם אני , כשחיפשתי אותו ולא מצאתי קיבלתי עזרה מנערה מקומית שליוותה אותי בחיפושים, שאלה את הנשים אם ראו אותו וכמובן בסוף חיכתה למשהו וקיבלה (אנחנו מחלקים עטים וצבעים ולא סוכריות).

זוכרת מהטיול להודו תחושה של "כל הזמן מסדרים אותי". כאן אין לי תחושה כזו - או בגלל שאין או בגלל שהתבגרתי.

החופים יפהפיים - חול לבן, דקלים, מיים צלולים בגווני תורכיז - כמו גלויה.

את הקו הראשון תופסים מלונות (בקתות בגדלים שונים - פה אין מלון בנוי) וביניהם יש מעברים צרים אחורה.

ממש בתוך החול הלבן הזה גדלים צמחים מצמחים שונים - פשוט פלא גנני. פרחים, שיחים וגם עצים. אפילו עץ פיטנה יש פה בחצר וגם שיחי לימונית שסגולתה הרחקת יתושים (כך אומרים פה).