הוילה והכפר

הוילה שלנו נצאת ממש על קו החוף, 20 מטר מהמים כשיש זפל ו 2 מטר מהמיים כשיש גאות.

כיון שזה אוקייאנוס ההבדלים בין שפל לגאות ממש מדהימים.

כשהגענו בלילה היה נראה שהסירות עוגנות על סלעים.

בצהריים הבנו שהן בים.

הוילה שלנו כוללת שתי קומות - למטה מטבחון, סלון, פינת אוכל, חדר שינה לילדים ושירותים ומקלחת. כל מיטה מוקפת בכילה שתלויה מן התקרה והתחושה קולוניאלית ביותר.

בקומה העליונה מיטת הורים גדולה (גם היא בתוך כילה), שירותים, ושני שיאים: מקלחת פתוחה ממנה רואים את האוקייאנוס ומרפסת מדהימה.

הכל ממוזג, מאוורר וכמובן כולל wi fi.

בועה מוחלטת של לבנים עשירים.

המון שלנו כולל ארבע וילות סביב בריכונת והרבה עובדים חייכנים ומנומסים עד כדי over service.

בבקר אוכלים ארוחת בקר באתר השני של המלון 5 דקות הליכה על החוף "תלוי כמה מהר אתם הולכים".

לקח לנו 5 דקות במהלכן הים עדיין בשפל והמקומיות קוצרות אצות.

זנזיבר מייצאת אצות ומהווה 3% מסחר האצות העולמי.

בחוף שלנו יש חוות אצות, הנשים קוצרות, הגברים משיטים את הסירות העמוסות.

ארוחת הבקר כוללת כמובן צלחת פירות עם אננס ומנגו מופלאים וגם קורנפלקס וחביתות וכו'.

בדרך פוגשים אותנו כל מיני "נערי חוף" שמתיידדים איתנו ומנסים למכור מרכולתם - החל מסיורים דרך "בואו לחנות שלי". כולם נחמדים, מגלגלים שיחה, מלמדים אותנו כמה ביטויים בסוואהילית ואז ניגשים לביזנס. עדינים ומצחיקים ובמפתיע זה פחות מנדנד מההודים או היוונים.

אז התיידדנו עם חוסיים וקבענו איתו סיור למחר.

בינתיים הסתובבנו בכפר ונדהמנו מן הפער בין המלונות לשביל שמאחוריהם.
הכפר עני, הבנים משחקים כדורגל, הבנות בנפרד משחקות מחניים. הנשים צועקו ג'מבו ושולחות את הילדים הקטנים לבקש מתנות. חילקנו עטים וצבעים ועפרונות צבעוניים והרגשנו הכי קולוניאליים בעולם.

הלכנו לחנות הגדולה בכפר ששמה Bagdadi store אולי זה שם הבעלים. קנינו מיים, קפה עטוף בבד אפריקאי ועוד מטעמים וחזרנו לוילה.

מזג האויר משונה לנו - בבקר אפור, יורד גשם וחם. אחכ מתבהר וחם.

ארוחת צהריים אכלנו במקום על החוף שנראה הכי אוטנטי - sea horse restaurant. נראה שהם רק התעוררו והלכו להעיר את שאר הכפר. אחרי שעה קיבלנו סכום מונח על עלה ואירע עוד חצי שעה קיבלנו יופי של אוכל.

הבנו את המשמעות של pole pole (לאט לאט).

בערב הלכנו לאכול במסעדה אחרצ על החוף step in. שם כבר כתוב בתפריט שהאוכל לקוח שעה וחצי. הפעם הגענו מוכנים ובאנו למסעדה לפני שהיינו רעבים.

במסעדה היו שני בחורים מסאיים בלבוש מסורתי  שבאו מן היבשת למכור מזכרות לתיירים.

אחד מהם היה שיכור לחלוטין , צחקק כל הזמן והדביק אותנו בהתקפות צחוק מטורפות.

הוא הסביר לנו שהוא נוצרי, מאמין ב"יסו" וישראל אצלו בלב ובדם.

ניסה למד את יובל ריקוד מסורתי שכולל קפיצות (כמו שראינו אצל חברינו הסודנים) ואת נועה מה עושות הנשים כאשר הגברים קופצים (איזו תנועה משונה עם הצוואר).

הערב עבר מהר, עם הרבה צחקוקים - גם כאשר התברר לו כשאנחנו לא דתיים ולא מאמינים באלוהים.

זה נגמר בכך שהוא פתח את "החנות" שלו - סל שכולל תכשיטים שונים. קנינו כמה דברים נחמדים ונפרדנו כידידים.

בתמונות תוכלו לראות את המצב הרוח הטוב.