יום שני, 19 באפריל 2010

יום 4 במילנו

כותבת ב- offline , אעלה לבלוג כשנפגוש רשת.

בבקר פתחנו את האתר של בן גוריון והבנו שהטיסה שלנו יוצאת מרומא במקום ממילנו ושצריך להגיע לרומא. ברור שלא נספיק לטיסה המקורית שלנו אבל כנראה משם יוצאות טיסות לישראל. אח"כ מצאנו בynet שאלעל וגם ישראייר מבקשות מכולם להגיע דרך היבשה לרומא או לאתונה. אני חושבת שזו הכוונה של המשפט: כל הדרכים מובילות לרומא.

הקבוצה מבית הספר לעיצוב יצאה כבר בלילה עם האוטובוס שלה למסע לרומא. למה החברה שהבטיחה לעדכן לא שלחה סמס? שאלה מצויינת. בהחלט יכולנו לקחת מונית למלון שלהם ולהצטרף. נו טוב, גם זה שיעור.

מיהרנו לתחנת הרכבת במילנו, סיגלית בבאסה נוראית ואני מנסה לשמור על מצב רוח טוב. אחרי שהצלחנו להשיג כרטיס לרכבת המהירה לרומא בשעה 15:00 (רק 6 שעות לחכות) סיגלית התאוששה קצת. היו כרטיסים רק במחלקה ראשונה אז אם אין ברירה אין ברירה. בתור התידדנו עם קפריסאים שצריכים לחזור ללרנקה ועוד רבים וטובים אחרים שצריכים להגיע לצפון אירופה אבל כל הרכבות שלהם מלאות עד מחרתיים בערב. הצלחנו גם לתפוס מקום בקפטריה היחידה שיש בתחנה, בפינה ליד השקע החשמלי. טענו מחשבים וטלפונים ובעצם ישבנו ועבדנו.

בינתיים בחמ"ל בישראל (דני ונעמה סוכנת הנסיעות) הצליחו לסדר לנו טיסת אלעל להלילה תמורת 1000$ כ"א. ברור שהסכמנו. עם ישראייר ממש לא ברור מה יהיה וגם להישאר באירופה עולה לא מעט כסף, שלא לדבר על הזמן, מצב הרוח והגר שמתגעגעת. וחוץ מזה באלעל יש יותר מקום לרגליים מאשר בישראייר. יצאה יקרה התערוכה הזו... מצד שני, יהיה לי עוד משהו לספר לנכדים.

סיכמתי עם סיגלית שבמטוס נרים כוסית – בכל זאת היתה תערוכה מלהיבה, חברה נעימה וחויות .

יש אנשים שנתקעו בטשקנט בלי פיצה ופניני ומסדוניה (סלט פירות).

כשהגיעה השעה ללכת לרציף נמלאתי שמחה. התחנה יפהפיה, במיטב המסורת של תחנות גדולות באירופה.תמיד רציתי לעשות טיול רכבות באירופה והנה הצליח לי ואפילו במחלקה ראשונה. סיגלית צילמה אותי מחייכת ליד הרכבת ומתישהו אכניס לינק לתמונה. סילחו לי על חוסר האיפור... מיהרנו בבקר לתחנה לקנות כרטיסים לרכבת.

את סיגלית אי אפשר היה לצלם משתי סיבות: 1. היא בלי איפור. 2. היא לא מחייכת.

כשנגיע לרומא היא בטח תתעודד.

הכרוז הודיע כי תיכף תעבור עגלת המשקאות במחלקה הראשונה והשמחה רבה. לא ברור לי אם זה כלול במחיר השערורייתי של הכרטיס אבל בטח אבין.

הנסיעה דרומה מאוד מהירה (רכבת Eurostar) ומזג האויר משתפר ומתבהר ככל שמתקדמים.

מקוה שנצליח לעלות על הטיסה של 21:00 מרומא (אליה יש לנו כרטיסים) וכך בעצם נגיע רק באיחור של 12 שעות , שמרגיש כמו כמה ימים בגלל חוסר הודאות והמתח.

מקוה לא להפסיד את מסיבת יום העצמאות שמתקיימת אצלינו בגינה, כמו בכל שנה. דני ממשיך בהכנות והיא תתקיים איתי או בלעדיי.

טוב, הגיעה עגלת הכיבוד. המלצר לבוש כמו חתן וגם יש לו כפפות לבנות. זה כלול במחיר. אפשר לבחור משהו מתוק או סלט. בחרתי סלט וקיבלתי בוטנים בשקית. עכשיו אני מבינה שהוא התכוון salato שזה כפי הנראה מלוח... מי שבחר מתוק קיבל שקית קטנה עם עוגיות.

alora, אני חושבת שיש לי שברי הליכה או משהו קרוב לזה. הנעליים שלי מצוינות ונוחות אבל אני לא זוכרת כל כך הרבה הליכות מתישות – גם לא בשבועיים בפריז או ברומא. תערוכה היא סוג של הליכה לא רציפה, עמידה, עצירה וגם סחיבת תיק כבד עם קטלוגים. ואחרי כל הקיטורים היה שווה בטירוף. תערוכה מלהיבה (רואים שזו פעם ראשונה שלי, לא?) ואיטליה תמיד נהדרת על אף החיפוף המתמיד בכל עניין.

בהחלט אשמח לחזור לעוד תערוכה (אולי לא בשנה הבאה, רק בעוד שנתיים או שלוש).

בכל מקרה טוב שהתערוכה באיטליה ולא בגרמניה או משהו כזה. כל כך הרבה ג'ובאני ולואיג'י נדחפים במטרו – ממש כמו בבית. חוץ מזה שאין לנו מטרו ולצ'וחים שלנו קוראים אחרת. והם גם לא מתלבשים כמו ג'ובאני ולואיג'י. שאפרופו – מרשים לעצמם צבעים, עיצובים ותיקים שנראים לגמרי לגמרי נשיים.

עדכון, הטיסה של אל על נדחתה בשעה וקצת. עד שאפגוש רשת בטח כבר תדעו מתי באמת המראנו.

הרכבת הגיעה בול בזמן לרומא וגם הרכבת לשדה התעופה הגיע בול בזמן. נכנסנו בול בזמן לתור של הבידוק הבטחוני שהיה משותף לאלעל ולישראייר ולהפתעתינו היה תור אחד, שקט ומסודר. אח"כ ראינו בול בזמן את התור האיום לצ'ק אין. כאן כבר היינו צריכות להחליט האם לנסות לעלות על טיסת ישראייר (בלי לשלם תוספת) או לשלם 1,000 $ לטיסת אל על (עליה היה לנו כרטיס).

נעמה, סוכנת הנסיעות האגדית, התקשרה כמה פעמים כדי לאמר לנו שאם לא נבטל בקרוב את הכרטיס לאלעל נשלם דמי ביטול של 1,000$ גם אם לא נטוס. ניסינו לנדנד לישראייר אבל שוב ושוב אמרו לנו בנימוס ובסבלנות שקודם מעלים את מי שיש לו כרטיס מקורי לטיסה הזו ורק אם יישאר מקום יעלו גם אותנו. בערך בדקה האחרונה העלו אותנו למטוס ועוד הספקתי להתקשר לנעמה ולאמר שתבטל את אלעל.

בגלל שהיינו אחרונות בצ'ק אין קיבלנו את הכסאות בשורה הראשונה, אלה ששומרים למקורבים. אנשי הקרקע של ישראייר נראו מותשים אבל ענו במקצועיות ובסבלנות ובהחלט נכתוב מכתב תודה לישראייר על התנהגות למופת של פבריציו, קובי ואושרת.

מה שמחנו שאנו גם על מטוס, גם פגשנו חברים (מהטיסה למילנו) וגם חסכנו 1,000$.

נגיע למסיבת יום העצמאות וכמו שאמרה מישהי בדרך: כשננחת ננשק את האדמה. או לא.

בשלב מסוים כבר חשבנו שנסע ברכבת לאתונה ומשם נעפיל לארץ ישראל באניה, במיוחד ליום העצמאות.

תחי מדינת ישראל!

יום שבת, 17 באפריל 2010

יום 3 במילנו.

אחרי ליל שתיה (כוסית יין) קמנו בבקר לא יותר מדי רעננות אך מלאות עזוז ומרץ. אכלנו ארוחת בקר על המרפסת הקפואה הפונה לגינה. אפילו חתכתי פירות לסלט פירות ויוגורט (עברנו אתמול בסופר וקנינו פירות).
נסענו לתערוכה ואחרי קטע קטן עם קורא הברקוד (שוב) הצלחנו להיכנס. זה לא יאומן כמה המקום גדול!
בהמשך לאתמול, אני סגורה על זה שאין רהיט יותר מעניין מכסא.
ביקרתי ב Italian chairs district שבו הוצגו כסאות מכסאות שונים, בעיקר מפולימרים צבעוניים ושקופים. הכי הולך: שילוב של אטום ושקוף. הפולימר מאפשר לעצב כסאות (ושולחנות , ובכלל) בצורות אמורפיות נפלאות.
אחרי שאספתי קטלוגים (קטלוג תמורת כרטיס ביקור יומרני שטרחתי להדפיס לפני התערוכה כולל ציון מקצועי: מעצבת פנים ומעצבת מטבחים) מצאתי את ה-פתרון לכסאות הבר שאני מתכננת כפרוייקט סיום של הסמסטר הנוכחי.
הייתי מ-א-ו-ש-ר-ת!
זוהי חברה מברצלונה שמעצבת מפולימרים צבעוניים ונחשו מה? הכסאות הללו מעוצבים רק בארבעה צבעים: שחור, לבן, צהוב וכתום.
ונחשו מה עוד? אלה בדיוק הצבעים של הבר שלי.
הנציג היה חביב ביותר והציע לשלוח לי תמונות באיכות גבוה יותר כדי שאוכל להציג ללקוח שלי כחלק מן המצגת הכללית.

המשכתי לתערוכה של מעצבים צעירים שם התלהבתי ביותר מכסאות נמוכים ומחוררים. הלכתי למעצב לאמר לו איזה יופי ואז הסתבר שהוא ישראלי. החלפנו חויות ולפי המלצתו הצטרפתי לסיגלית ופקדנו את אולם הקונספט (אחד מהם).
הרהיטים מרהיבים, הפתרונות יצירתיים ובעיקר התפעלתי מעיצוב הביתנים עצמם. נראה שתקציב לא היוה בעיה אצל חלק מהם אולם דווקא אלה שלא צרחו "יש לי כסף" שבו את ליבי בפתרונות יצירתיים.תוכלו לראות בעצמכם כשאעלה את התמונות - כנראה מחר.
תערוכת המעצבים הצעירים היתה מעניינת ביותר - רעיונות חדשניים. חלקם שונים מאוד ממה שראיתי עד היום ובהחלט עוד נשמע עליהם.

חזרנו למלון להוריד מהגב את משקל הקטלוגים, לא הספקנו לשוק השבת שכבר נסגר אז קנינו גבינות במעדניה ליד המלון. מזג האויר פה כל כך קר שפשוט השארנו אותן על אדן החלון לשאר הערב והלילה.

לאור ענן האפר שמתפשט על אירופה לא היה ברור לנו אם תהיה מחר טיסה או לא וחוסר הודאות הזה העיב על מצב הרוח.
יצאנו לאכול ארוחת ערב בקומה השביעית של חנות הכלבו הגדולה והמעוצבת la Rinascente המשקיפה על צריחי הדואומו. ליד המעלית פגשנו את אלי (מנהל בית הספר לעיצוב בו אני לומדת) שסיפר לנו בשמחה שמחר בבקר לא תהיה טיסה. מתי כן? אולי מחר בלילה, אולי רק מחרותיים - והכל אחרי שיחה עם סוכנת הנסיעות שלו. סט שיחות טלפון עם דני ששוחח עם סוכנת הנסיעות שלנו העלה מידע זהה.
נו טוב, ישבנו לנו במקום מדהים, נוף משגע, עיצוב נהדר (גם כאן קיבלתי רעיונות לפרוייקט הסיום). הזמנו אוכל טעים ומעוצב (גם כאן תמונות בהמשך) וניסינו להנות מהעובדה שנשארנו במילנו.
נראה שכל העולם שהגיע לתערוכה גם נתקע כאן ולכן הכל מלא אנשים. במקרה קיבלנו שולחן לשעה ורבע למרות שלא הזמנו מראש.

סיגלית בבאסה איומה, בטח יעבור מחר. אני מנסה לראות את הצד החיובי למרות שאני מתגעגעת הביתה ובעיקר לבי נכמר על הגר שבכתה לי מאוד אתמול בטלפון כמה היא אוהבת אותי ומתגעגעת, והבטחתי לה שביום ראשון אני חוזרת.
נו טוב, זה פשוט גדול מיכולותיי, עד כמה שקשה להאמין שגם לאמא יש מגבלות.

צילמתי הרבה בתערוכת העיצוב, נשארתי עם הרבה קטלוגים גם אחרי מיון שלהם - בעיקר כדי להראות למוניקה ולחברות האחרות מהכיתה.
ומוניקה במיוחד בשבילך: בחנות הכלבו, במרתף העיצוב, מוכרים כסא לילד מקרטון גלי להרכבה עצמית ב 59 יורו!

מקוות שנצליחלהגיע ליום העצמאות. יהיה ממש קשה להישאר כאן כאשר כולם חוגגים אצלי בבית (יש לנו מעל 30 אורחים למסיבה המסורתית בגינה).

עוד מילה על איטליה - לא יאומן ההבדל הזה בין ההקפדה על עיצוב (כל פרט ופרט) וחיפוף מטורף בכל היתר. הברקודים, מכונות השתיה תחנות המטרו שלא מחזירות עודף או נתקעות או סתם עקומות, מערכת הודעות אלקטרונית על גבי מסכים שעובדת ולא עובדת לסירוגין ועוד ועוד. סוג של "חצי אירופה". לא סתם אנחנו מרגישות כאן בבית.

יום שישי, 16 באפריל 2010

יום 2 במילנו

קמנו, ציחצחנו שיניים וכו'. ישבנו לאכול ארוחת בקר בגינה הנעימה של המלון בה עץ פורח ומאחוריה בית כתום ויפה.
נסענו לתערוכה במטרו שנמצא ליד המלון שלנו. הרכבת היתה מלאה עד אפס מקום כי כולם נסעו לתערוכה. כולם. כולם. כווווווווווווווווווווווווווווולללללםםםם. הצפיפות גרמה לנו להתידד עם איטלקיה מבוגרת (שדווקא נסעה לעבודה) שתרגמה לנו את כל ההודעות מאיטלקית ועם זוג הולנדי שמייצר רהיטים ונסע אף הוא לתערוכה.
הגענו לתערוכה - אלפי אנשים בתורים בלתי נגמרים.בביטחון רב צעדנו לתור (היותר קצר) של pre-registered כי נרשמנו באינטרנט וגם שילמנו וגם יש לנו קבלה עם ברקוד.
כשהגיע תורינו אמרה לנו הפקידה הנחמדה שהיא לא מדברת אנגלית. המנהלת נקראה לעזרה והסבירה לנו שיש בעיה ושנלך למקום אחר. הלכנו לשם וניסינו להדפיס את הכרטיס ממכונת הברקוד. באנגלית שבורה הסביר לנו האחראי שהמחשב מקולקל ואי אפשר להדפיס את הכרטיס. לשאלה אז איך ניכנס הוא ענה במשיכת כתפיים.
היו שם הרבה אנשים כמונו שעמדו בחוסר אונים, אבל אני החלטתי שלא הדעתי עד מילנו כדי לא להיכנס לתערכוה בלל מחשב מקולקל. עברתי ממרכז ירות אחד לשני עד שהגעתי לאחד שמישהי בו דברה אנגלית והסבירה בקול משועמם שכל המחשבים התקלקלו ושצריך לחכות לטכנאי. להצעה שלי שתכניס אותנו עם הקבלות היא לא הגיבה ואז ביקשתי לדבר עם המנהל. התשובה שלה: אני לא יודעת איפה הוא אבל הוא לא כאן. נו טוב, לא סתם קוראים לשביתה איטלקית שביתה איטלקית, נכון?
בסוף תפסתי מישהי עם קצת יותר מוטיבציה שהסכימה להכניס אותי עם הקבלה בלבד. היא חיכתה לי ליד השער והורתה לשומר להכניס אותי. מישהי הונגריה עם אותה בעיה נכנסה גם היא. סיגלית כבר הרבה קודם איבדה סבלנות וחזרה חזרה העירה להסתובב בלי טובות.
המסקנה:
1. איטליה זה לא אמריקה.
2. לא לקחת שבויים. או לא לקבל לא כתשובה. או להתעקש. או לגלות תושיה. או משהו...

התערוכה ענקית. כמה שאתם חושבים גדול - אז זה עוד יותר גדול.
התחלתי בחלק של המטבחים שם ראיתי הרבה דברים מעניינים.בעיקר ניואנסים למקצועיים: השנה הולך סגול מחציל ועד סגול לילך. יש ניתוקים במשטחים. יש אורות במגירות. וגם בין המשטח לארון. הרבה שקיפות וארונות צפים. המון קוים עגולים משתלבים במטבחים ישרים. וקולטי אדים לאי מכל הצורות והמינים.

אחרי שישיבתי על השטיח לאכול את הסלט שקניתי במזנון (ליד נציגים מכל אומות העולם - אין מקומות ישיבה מסודרים) המשכתי לתערוכת האמבטיות. שם צילמתי צילמתי וצילמתי.
החלטתי לצלם רק דברים ממש מיוחדים - שהם מציגים קונספט חדש או משהו ממש ייחודי. לא עוד כיור יפה.
בהמשך אעלה תמונות.

משם המשכתי לחלק קטן מהחלק המודרני בתערוכת הרהיטים. הגעתי למסקנה שחוץ ממטבחים ואמבטיות כסאות זה הדבר הכי מרגש שיש ברהיטים.
מצאתי כמה רעיונות לריהוט הבר שאני מתכננת (פרוייקט סיום סמסמטר ב').
צילמתי הרבה תצוגות לא בגלל הרהיטים אלא בעיקר בגלל היצירתיות של התצוגה ושל הביתנים. הרבה רעיונו ת שיכולים לשמש בעיצוב הבית.

שלחתי לדני את סמס ממצה: "התערוכה מדהימה. יש מצב לשברי הליכה".
דני ענה "יופי" ואני מקוה שהוא התכוון לחלק הראשון.

נגררתי במטרו העמוס לעייפה למלון, עם תיק ושקית כבדים מברושורות וקטלוגים. השארתי הכל במלון והצטרפתי לסיגלית באזור הדואומו. הסתובבנו עוד, השלמנו קניות ב"מדינה מילנו" (איפור) והלכנו ל"דיאנה" שם תיכננו להנות מ "אפריטיבו". זהו מנהג איטלקי (הקרוי באנגלית happy hour). תמורת משקה אתה מקבל כל מיני כריכים וחטיפים או במקומות מסוימים פשוט ניגש לבר ואוכל כפי יכולתך ממה שיש שם. החל מבוטנים ודוריטוס ועד פסטה חמה, כריכונים, אורז, גבינות, נקניקים ועוד.
בדיאנה היה סגור לרגל ארוע של "פלייבוי" וכיון שלא היינו לבושות כיאות לנערות פלייבוי המשכנו הלאה למקום שנקרא
lelephant. שתינו, אכלנו וקרטענו למלון.
שברי הליכה אין, כווץ שרירים מסויים יש ויש.

עוד מסקנות:
"מדינה מילנו" זה אחלה מותג ואחלה מוצרים לאיפור. רק בישראל זה ממוצב גבוה. פה, המחירים ברצפה.
מי שמע על צללית ב 7 יורו? - לא שלי גפני שמייבאת את המותג לישראל.

מחר - שוב לתערוכה.

תערוכת עיצוב במילנו

אז הנה הבלוג חזר לחיים - עם ביקור של אפרת בתערוכת העיצוב במילנו.
טיסת ישראייר שהיתה אמורה להמריא ב 6:00 התאחרה והתאחרה. בתחילה ללא הודעה, אח"כ כשכבר ישנו בגייט קיבלנו הודעות שונות החל מ"איחור של חציש עה" ועד ל"יש תקלה במטוס. לא ברור לנו מתי היא תתוקן ואנו מנסים להתארגן על מטוס חלופי" כאילו יש מטוסים חלופיים שמחכים בחניה. באיחור של שעתיים וארבעים דקות המראנו, לאחר שקיבלנו גרסה נוספת מצוות האויר, לפיה לא היתה כל תקלה אלא איחור בהגעה של המטוס.
הצוות השתדל והתאמץ, מנהל השירות בלבל את המוח ללא הפסק (ברמקול, ברמקול, כולל " אני אלחש כדי שלא להעיר את השכנים: הדיוט פרי יעבור עוד מעט"). המטוס היה מלא כולו באנשים שנוסעים לתערוכה הכוללת רהיטים, מטבחים וחדרי אמבט. כולנו היינו גמורים: חלקינו קם ב-2:00 כדי להגיע לטיסה וחלקנו השני (סיגלית) לא הלך לישון בכלל.
סיגלית שישבה ליד החלון נרדמה מייד. אפרת שידועה בחברתיות שלה נענתה ליוזמות השיחה של השכן מן הצד השני שהתברר כמנהל החדש ל קורס עיצוב המטבחים במכללה בה היא למדה. אחרי שהעבירה ביקורת בונה על הקורס שעשתה והסתבר שרובה יושמה כבר (כי גם הוא חשב כך), הוחלפו כרטיסי ביקור, לא לפני שהנ"ל הציע לאפרת עבודה בעיצוב מטבחים במיזם חדש שהוא מקים. נו, נו, ייתכן שכבר בשלב זה הטיסה החזירה את עצמה.
הנ"ל גר יעד שבגליל ומכיר גם את המשפחה היקרה שלנו שגרה שם ונפרדנו כידידים בשדה תוך הבטחה לשוחח בארץ.
נסיעה באוטובוס (שעה) והליכה קצרה ברגל הביאו אותנו למלון שתהגלה כמציאה. מלון שני כוכבים קטן, עם גינה נאה בעורף - בה אוכלים את ארוחות הבקר. המלון נמצא ממש במרכז העיר, על שדרה ירוקה ונאה, כ -200 מטר מתחנת מטרו - פשוט הצליח לנו. בעלי הבית הנחמדים המליצו על מסעדה משפחתית ברחוב ליד:
small place, good food.
וגם
cheap price, good food.

בכוחותינו האחרונים הגענו למסעדה. התפריט רק באיטלקית ואת רובו לא הבנו. החלטנו להזמין את הפסטה עם השם הכי ארוך (אחרי שוידאנו שאין בה דגים כי סיגלית וים זה לא הולך ביחד). הפסטה היתה מצויינת וכך גם כל השאר. המלצריות המבוגרות וגם בעלי הבית לא ידעו אנגלית אבל עם הרבה חיוכים וקצת איטלקית/ספרדית של אפרת הסתדרנו.


יצאנו לקרוע את העיר, עשינו שופינג בכיף, גם window shopping (זה בשביל דני ושחר שלא ידאגו). העיר הזו מלאה בדברים יפים. כמו שסיגלית אומרת: חנויות שהן כמו מוזיאון רק לא עולה כסף להיכנס (על כמה עולה לצאת לא נדבר הפעם).
לכבוד תערוכת הבדים האירופית שהיתה לא מזמן חלק מן הרחובות מקושטים בבדים שונים והמראה מרהיב.
ביקרנו בחנות של Alessi והתעלפנו מהדברים היפהפיים.
המשכנו בסיבוב ליד פראדה, ארמני, דולצה וגבאנה ורבים אחרים שלא הצטערנו שאין לנו כסף לרכוש אותם. כמו שסיכמנו: בגדים לפרחות עשירות. כמו שסיגלית סיכמה: טוב, גם הן צריכות ללבוש משהו...

את הערב סגרנו בשכונת navigli שבה תעלה וסביבה ברים ומסעדות.
קרטענו בקושי למלון ואחרי מקלחות נשפכנו למיטות.