יומיים בסיאטל

כל כך עסוקה שדילגתי על יום, תצטרכו לסלוח. אתמול (יום ראשון) נפגשתי לצהריים עם חברים בריטים שלא פגשתי מזה שלוש שנים. בפעם הקודמת נפגשנו בלונדון: בראדלי גר בלונדון, בן היה רווק. הפעם בראדלי גר בסיאטל, בן נשוי עם תינוקת וכבר עבר מלונדון לסיאטל וחזרה לאנגליה. רק אלוהי ה reunions הפגיש את כולנו בסיאטל לארוחת צהריים: בראדלי ושני בניו, בן אשתו והתינוקת (ביום הולדתה הראשון) ואני. נחמד כמה מהר מתחברים שוב. נחמד להיות עם מקומיים שיודעים לאן כדאי ללכת ומה כדאי להזמין...
אח"כ נסעתי לדאוןטאון ונפגשתי עם נעמי ודנה שהסתובבו כבר מן הבקר. ראינו את הספייס נידל, אבל היה כל כך אביך שהחלטנו לא לעלות. ראינו את שוק הדגים, אכלנו clam chowder" הסתובבנו בין החנויות וחזרנו באוטובוס בדיוק בזמן למלון כדי לצאת לארוחת ערב עם כל החבורה.
היום קמנו לפנות בקר, נפגשנו ב 7:15 בלובי ונסענו לקמפוס מיקרוסופט. קמפוס מרשים ביותר. את כל היום בילינו במרכז המבקרים המתוקתק והיעיל שלהםץ לכל אחד חיכה תג עם שם ובחדר חיכתה ארוחת בקר חביבה. לאורך כל היום שמענו הרצאות מרתקות. כל שעה ורבע התחלף מרצה (קשה אבל שווה את זה!) וגם מלאי הקפה/תה/שתיה קלה/כיבודים/ארוחות רוענן ביעילות שקטה. ביקור מגניב במיוחד במעבדת החדשנות וביקור מרשים עד כדי קנאה במרכז האבטחה העולמי (כזה שמאבטח אנשים ומשרדים של מיקרוסופט). לו היה לנו חצי מזה בשריפה בכרמל מצבנו היה טוב לאין ערוך. יום עמוס מידע וחויות אולם מרתק ופורה.
מחר שוב יום עמוס במיקרוסופט.
מזג האויר מאיר לנו פנים - עד כה יבש ואפילו השמש מציצה לפעמים. העיר יפה, נקיה וונעימה עד מאוד. התחושה היא של בטחון אישי . אפילו הסצינה הקולינרית פה משובחת ועולה לאין שיעור על האוכל האמריקאי המקורי שפגשנו בטיול הקרוואן בחוף המערבי. בכל זאת עיר גדולה עם קלאסה!

הדרך לסיאטל

ושוב הבלוג מתחדש, עם נסיעה של אפרת לעדכון במיקרוסופט ותוספת של יומיים חופש בהזדמנות חגיגית זו. הפעילות הרשמית מתחילה היום, יום ראשון , בערב. לפיכך לקחתי טיסה שמגיעה לסיאטל בשבת בצהריים, תוך תכנון להתגבר על הג'ט לג בניחותא.
הטיסה נראתה על פניו כטיסה מהגיהינום: 12 שעות לניו יורק, 4.5 שעות המתנה, 6 שעות לסיאטל.
ובכן - לפעמים יש הפתעות טובות. המטוס לניו יורק לא היה מלא כלל, בכל שלישיה כמעט הכסא האמצעי היה ריק. עוד לא המראנו ושכני לשלישיה עבר מקום (יבורך!) וכך זכיתי בשלושה כסאות רציפים ובשינה במאוזן. גם כדור השינה שלקחתי עזר ואת רוב הטיסה ביליתי בשינה (אמנם לא עמוקה אבל שינה!). מדי פעם התעוררתי לקול ההכרזה שיש להדק חגורות אולם המשכתי לישון, כך שכנראה לא ממש היה צריך. השירות ביונייטד היה חביב ואפילו הקדמנו את לוח הזמנים המתוכנן ב 25 דקות. דא עקא, כיון שהיינו הטיסה הראשונה הנוחת בשדה בבקר זה, אף אחד לא היה מוכן לקראתנו והמתנו את אותן 25 הדקות בדיוק בישיבה בחושך במטוס, עד שמישהו יבוא לפתוח לנו את הדלת. התור לבדיקת הדרכונים היה ארוך ואיטי, הפקיד בכניסה אנטיפט כרגיל - בקיצור, הגענו לאמריקה.
הופתעתי שחלק מן הדיילים והדיילות ממש ממש שמנים. כלומר בגודל אמריקאי. כלומר - לא עוברים במעבר של המטוס שלא בהליכה על הצד.
המזוודה החדשה, הסגולה והיפה שלי הגיעה פתוחה וניזוקה. הצלחתי לסגור אותה אבל את נזקי התפרים יתקנו כבר בארץ (טוב שהכל באחריות). הסים האמריקאי נכנס היטב לטלפון והופ אני מקומית. המתנתי עוד כשלוש שעות בשדה התעופה ניוארק עם שני הקולגות ממיקרוסופט והופ למטוס הבא. זה כבר מטוס קטן, צפוף ומלא עד אפס מקום. לא הצלחתי להירדם למרות שהייתי עוד קצת מטושטשת מכדור השינה. השעתיים האחרונות של הטיסה כבר היו מבחן אמיתי לסבלנות. גם פה הטייס לחץ על הגז עד הסוף ובמקום טיסה של שש שעות קיבלנו רק חמש ורבע. יציאה מהירה, איסוף הרכב מחברת ההשכרה ואנחנו במלון. מרחק של 10 דקות הליכה למרכז הקניות של Bellevue וארוחת צהריים חביבה ביותר.

הבנות הכינו לי מכתב טיסה לכל אחת מן הטיסות. באחד מהם אפילו היתה תפזורת שבה הייתי אמורה למצוא את המילים הבאות: אמא, מתגעגעות, נשיקות, אייפונים. נחשו מה היה רשום ברשימת ההזמנות...
ניסיתי למשוך עד הערב כדי להתאפס על השעון המקומי. משימה שהתגלתה כלא קלה בכלל בשלב מסויים. יצאתי מישראל בששי בערב כשהגוף שלי כבר צועק ראשון לפנות בקר... עשיתי את הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות במצב כזה : shop till you drop.
ובעיקר window shopping ומילאתי כמה מן הבקשות של בני הבית.
צעידה ברגל חזרה למלון (זה צעידה זה? היגררות חסרת פוקוס). הבקר התעוררתי ב 7:00 עוד לפני השעון והנה אני פה. בסיאטל הירוקה והיפה. מזג האויר אתמול היה נעים ביותר, יבש ושמשי. היום יבש ומעונן, אבל נראה שיום יבש בסיאטל זו ברכה בפני עצמה.
נפגשת עם שני חברים מקומיים ממיקרוסופט לארוחת צהריים על גדת האגם. שניהם בריטים במקור. האחד עבר לכאן עם משפחתו והשני במקרה נמצא פה בביקור עם משפחתו. נראה כי אני היחידה שאגיע לארוחה בלי הילדים...