בלו ספארי

יום חמישי - יצאנו לבלו ספארי עם ידידנו חוסיין שבאופן מפתיע הקדים.

נסענו כשעה עד לחוף. בדרך עצרנו למלא אויר בגלגלים ולמלא דלק.

הערנו את העובד בתחנת הדלק שישן ליד המשאבות והמשכנו לדרכנו. בדרך עברנו בכפרים שונים, ראינו עצי מנגו בגודל שלא ייאמן, פרות, כלבים, תרנגולות ועיזים.

היה יום רוחני ביותר ושכנענו את עצמינו שבצד השני של האי יש פחות רוח.

עלינו על הסירה, יחד עם משפחה מדרום אפריקה. היו גלים, היה קשה, הגר הרגישה לא טוב , יובל ואני הפתענו לטובה והקפטן החליט להוריד אותנו לכמה דקות על חופו של אי קרוב. ירדנו, צילמנו, נשמנו והתאוששנו.

המשכנו בגלים לאזור בו עושים סנורקלינג.

יובל נכנס ואז עזר לכולנו לרדת.

נועה נכנסה וצרחה: "כמה דגים!"

ירדתי למיים ולא האמנתי: המוני דגים שוחים קרוב קרוב, מגוון עצום - כאילו כל הקטלוג יצא לקראתי.

לא זכור לי עושר כזה, גם לא מהסנורקלינג בראס מוחמד.

שנירקלנו מסביב לסירה ולא הפסקתי להתפעל.

גם הגר שהרגישה לא טוב קודם התאוששה לחלוטין. יצאנו נפעמים.

המשכנו ל sand bank - זהו אי חולי שמתגלה בשפל ומתכסה לחלוטין בגאות. המדריכים שלנו חתכו במיומנות אגוזי קוקוס, אננס, תפוזים ואבטיח. בעודינו אוכלים האי קטן וקטן - ממש רואים בעיניים איך הוא מתכסה.

עלינו לסירה ושטנו אל האי ממול בו מספר מסעדות ודוכני תיירים.

אכלנו ארוחת צהריים אורז ומאכלי ים. לצמחונים דאג חוסין מראש לתבשיל ירקות ולסלט ליד האורז והצ'יפס.

יובל ואני נהנינו משרימפס, לובסטר, טונה ודיונון. היה משובח.

באי הזה גם עץ הבאובב הגדול בזנזיבר. לפני כ 200 שנה נפל בסערה ושלח שורשים לאדמה וגדל לשמיים כך שרואים גזע עצום מאוזן וממנו יוצאים שורשים באלכסון לאדמה ועץ נוסף לשמיים.

ממש מרשים.

המשכנו לסיור ההכרחי בדוכנים, קנינו כמה מזכרות ועלינו לסירה להמשך דרכנו.

הים קצת נרגע וכך על בטן מלאה התחלנו בדרך חזרה, לא לפני שעברנו בבריכה שמוקפת סלעים וגדלים בה עצי מנגרוב.

הטלטלנו כמעט עד כדי הירדמות עד מקום היציאה.

חזרנו באוטו לוילה שלנו. בדרך עצר את הנהג שוטר ולשמחתינו זה היה בדיוק מול עץ שהיתה עליו משפחת קופים. אז חיכינו בסבלנות...

בערב הלכנו לאכול ארוחת ערב במלון הצמוד אלינו וזו כמובן היתה טעות.

השולחנות מכוסים במפות, השירות מצויים והמחירים בעננים (ביחס לזנזיבר).

אבל היה קרוב.

נפלנו למיטות. 

הוילה והכפר

הוילה שלנו נצאת ממש על קו החוף, 20 מטר מהמים כשיש זפל ו 2 מטר מהמיים כשיש גאות.

כיון שזה אוקייאנוס ההבדלים בין שפל לגאות ממש מדהימים.

כשהגענו בלילה היה נראה שהסירות עוגנות על סלעים.

בצהריים הבנו שהן בים.

הוילה שלנו כוללת שתי קומות - למטה מטבחון, סלון, פינת אוכל, חדר שינה לילדים ושירותים ומקלחת. כל מיטה מוקפת בכילה שתלויה מן התקרה והתחושה קולוניאלית ביותר.

בקומה העליונה מיטת הורים גדולה (גם היא בתוך כילה), שירותים, ושני שיאים: מקלחת פתוחה ממנה רואים את האוקייאנוס ומרפסת מדהימה.

הכל ממוזג, מאוורר וכמובן כולל wi fi.

בועה מוחלטת של לבנים עשירים.

המון שלנו כולל ארבע וילות סביב בריכונת והרבה עובדים חייכנים ומנומסים עד כדי over service.

בבקר אוכלים ארוחת בקר באתר השני של המלון 5 דקות הליכה על החוף "תלוי כמה מהר אתם הולכים".

לקח לנו 5 דקות במהלכן הים עדיין בשפל והמקומיות קוצרות אצות.

זנזיבר מייצאת אצות ומהווה 3% מסחר האצות העולמי.

בחוף שלנו יש חוות אצות, הנשים קוצרות, הגברים משיטים את הסירות העמוסות.

ארוחת הבקר כוללת כמובן צלחת פירות עם אננס ומנגו מופלאים וגם קורנפלקס וחביתות וכו'.

בדרך פוגשים אותנו כל מיני "נערי חוף" שמתיידדים איתנו ומנסים למכור מרכולתם - החל מסיורים דרך "בואו לחנות שלי". כולם נחמדים, מגלגלים שיחה, מלמדים אותנו כמה ביטויים בסוואהילית ואז ניגשים לביזנס. עדינים ומצחיקים ובמפתיע זה פחות מנדנד מההודים או היוונים.

אז התיידדנו עם חוסיים וקבענו איתו סיור למחר.

בינתיים הסתובבנו בכפר ונדהמנו מן הפער בין המלונות לשביל שמאחוריהם.
הכפר עני, הבנים משחקים כדורגל, הבנות בנפרד משחקות מחניים. הנשים צועקו ג'מבו ושולחות את הילדים הקטנים לבקש מתנות. חילקנו עטים וצבעים ועפרונות צבעוניים והרגשנו הכי קולוניאליים בעולם.

הלכנו לחנות הגדולה בכפר ששמה Bagdadi store אולי זה שם הבעלים. קנינו מיים, קפה עטוף בבד אפריקאי ועוד מטעמים וחזרנו לוילה.

מזג האויר משונה לנו - בבקר אפור, יורד גשם וחם. אחכ מתבהר וחם.

ארוחת צהריים אכלנו במקום על החוף שנראה הכי אוטנטי - sea horse restaurant. נראה שהם רק התעוררו והלכו להעיר את שאר הכפר. אחרי שעה קיבלנו סכום מונח על עלה ואירע עוד חצי שעה קיבלנו יופי של אוכל.

הבנו את המשמעות של pole pole (לאט לאט).

בערב הלכנו לאכול במסעדה אחרצ על החוף step in. שם כבר כתוב בתפריט שהאוכל לקוח שעה וחצי. הפעם הגענו מוכנים ובאנו למסעדה לפני שהיינו רעבים.

במסעדה היו שני בחורים מסאיים בלבוש מסורתי  שבאו מן היבשת למכור מזכרות לתיירים.

אחד מהם היה שיכור לחלוטין , צחקק כל הזמן והדביק אותנו בהתקפות צחוק מטורפות.

הוא הסביר לנו שהוא נוצרי, מאמין ב"יסו" וישראל אצלו בלב ובדם.

ניסה למד את יובל ריקוד מסורתי שכולל קפיצות (כמו שראינו אצל חברינו הסודנים) ואת נועה מה עושות הנשים כאשר הגברים קופצים (איזו תנועה משונה עם הצוואר).

הערב עבר מהר, עם הרבה צחקוקים - גם כאשר התברר לו כשאנחנו לא דתיים ולא מאמינים באלוהים.

זה נגמר בכך שהוא פתח את "החנות" שלו - סל שכולל תכשיטים שונים. קנינו כמה דברים נחמדים ונפרדנו כידידים.

בתמונות תוכלו לראות את המצב הרוח הטוב. 

הבלוג שלך חזר - זנזיבר

לכבוד הנסיעה לזנזיבר החלטנו לחדש את הבלוג.

בעיקר כי לאחרונה קראנו פוסטים מלפני עשור והם הזכירו לנו כל מיני רגעים מצחיקים שלא זכרנו לבד (ככה זה כשמזדקנים).

אז בין סיום שנה של הגר בבי"ס, לסיום בי"ס של נועה ותיכף גיוס, לסיום קורס של יובל והתחלת הקורס הבא הצלחנו לדחוף חופשה משפחתית בת שבוע שתאמה בדיוק לטיסה הישירה היחידה שיש בסביבה (צ'ארטר כזה).

כרגיל, לקחתי על עצמי את עול התכנון וההזמנות, תור למרפאת טיולים וחיסונים ועוד.

הגענו לזנזיבר ביום שלישי בלילה אחרי טיסה שיצאה ב 14:00 בצהריים מישראל. טיסה שאין לנו הרבה מה לספר עליה: המושבים היו צפופים, היו קפיצות שעמדנו בהן בגבורה וחילקו סנדויץ גבנ"צ או סנדויץ סביח. אנחנו ננו מהסלט שקנינו בארונה מבעוד מועד.

נחתנו בזנזיבר נרגשים ושמחים, צעדנו מהמטוס לטרמינל הקטון מרחק ת"ק פרסה, עמדנו בתור לבקורת דרכונים, שנמשך עד מחוץ לבניין הטרמינל (שכבק הזכרנו שהיה קטון).

לידינו עמדו כמה מקומיים עם שלטים רשמיים והסבירו לנו שאם נשלם 10$ לנוסע נקבל יחס VIP ונחכה בחדר עם wi fi. 

זה כמובן הדליק אור בעיני הנוער והחלטנו ללכת על זה.

הוכנסנו לחדר ממוזג, ישבנו על כורסאות וסביבנו כרכרו איזה חמישה אנשים. בכל פעם אחד מאיתנו נקרא אל הפקיד שישב בקצה החדר, הפקיד חייך והפיק לנו ויזה.

פה רציתי להכניס את התמונה שלנו בחדר אבל עוד לא הצלחנו להעלות תמונות..

בינתיים כל האחרים התבדחו איתנו, אמרו karibu  וגם hakuna matata וכך למדנו איך אומרים בסוואהילית welcome  וגם no worries/

יצאנו מחדר ה VIP ישר אל אזור המזוודות. מזוודות עמדו בשורות והסבלים המשיכו להביא עוד. מדי כמה דקות נכנס סבל עם מזוודה אחת ושם אותה בהמשך השורה.

וכך למדנו גם מה זה pole pole - לאט לאט.

לשמחתנו לא לקח הרבה זמן עד שמצאנו את כל המזוודות שלנו.

החלפתי כסף בשדה אצל עוד אנשים חייכנים, העברנו את המזוודות בשיקוף (כן כן בכניסה לאי) ויצאנו לחפש את הנהג שלנו שנשלח ע"י המלון.

מכל עבר פונים אלינו אנשים לבושים מדי חאקי ותג ושואלים אם אנחנו רוצים טקסי. נהנגנו אינו נראה באופק ואנחנו מתחילים לחשוש. מסתבר שלאזור הזה נכנסים רק נהגי טקסי שיש להם הסדר עם השדה.

בהמשך מצאנו א הנהג שלנו עם ואן נחמד, העמסנו את המזוודות וביקשנו רק לעצור לקנות סים מקומי.

היתה חנות ליד וחבר של הנהג לקח את דני לחנות. לאחר אי אלו דקות וסידורים יצא דני מהחנות עם סים והמלווה כמובן ביקש טיפ על שירותיו.

וככה למדנו שכולם ילוו אותך לכל מיני מקומות ויבקשו על זה טיפ.

טוב שהבאנו דולרים בודדים מהארץ.

אחרי כשעה נסיעה בכבישים שחלקם עם בורות מכובדים הגענו למלון שלנו שמכיל 4 וילות על החוף, סביב בריכה קטנה.

ברגע אחד עוברים מעולם שלישי לבועה מטורפת של עיצוב, רמה ושירות.

קיבלו אותנו בקבלה עם שייק פירות welcome drink והלכנו להתקלח ולישון.

אחלה וילה הצופה אל האוקייאנוס.

תמונות מיוון

אלדד התלונן שאין תמונות אז הנה קישור לאלבום

נהגי מוניות ביוון

מי שעקב אחרי הפוסטים הקודמים על יוון, נתקל ודאי בהערות על נהגי המוניות. להלן סיכום של חוויותינו עם מוניות הן בפארוס והן באתונה.

יורגוס
יורגוס היה הראשון שלנו. הגענו לפארוס במעברות מפיראוס ובתמימותינו חשבנו שלא נזדקק לרכב ונסתדר במוניות/תחבורה ציבורית (תמימותי, אפרת חשבה שצריך). אחרי כחצי שעה הצלחנו לתפוס מונית ולאחר ויכוח קצר של הנהג עם תיירים אחרים שטענו שהתור מתחיל במקום אחר נכנסנו חמישה+הנהג למכונית רגילה: אפרת מקדימה, אני והילדים דחוסים בצורה כלשהי מאחור והמזוודות בבגאז׳ פתוח. תצורה כזו תחזור על עצמה בהמשך דרכנו. הנהג הציג את עצמו כג׳ורג ובהמשך הובהר שזה כינוי אשכנזי ליורגוס. יורגוס קלוני לפי דבריו. יורגוס שלנו שולט, מלבד בנהיגה, בשני טלפונים ניידים מהסוג הישן + טבלט עם אפליקציה לניהול ההזמנות + אוזנייה שמחוברת לטבלט שהוא גם סלולרי בעצמו. לנו זה נראה קצת בעייתי תוך כדי נהיגה במהירות 90 קמ״ש בכביש שמסומן כמקסימום 30 אבל יורגוס לא נראה נרגש. כמעט תקרית דיפלומטית כשאפרת הציעה ליורגוס עזרה בשליחת סמס - ״I am driver number one in Paros". יורגוס נשאר בליבנו עד סוף הטיול ובשלב מסוים אף העלינו השערה שהוא סוג של מושל האי.

קטרינה
הנהגת הכי רגועה שפגשנו. קטרינה החזירה את אפרת ואותי מהסופר אחרי שידידנו יורגוס הביא אותנו לשם ולא יכול היה להמתין עקב התחייבויות קודמות. קטרינה היתה חביבה ביותר, סיפרה לנו את קורותיה ואת היותה הנהגת המועדפת על הורים לבני נוער. היא נשלחת להחזירם ממועדוני הבילוי ועושה את עבודתה נאמנה, נכנסת למועדון ושולפת משם את הנער/ה. קטרינה אף המליצה על מסעדה טובה ובכלל היתה נעימה ונחמדה.

אלכס
כשחזרנו מפארוס לפיראוס, ירדנו מהמעבורת והתחלנו לצעוד לכיוון המטרו בדרכנו הארוכה לדירה שהזמנו. מייד ביציאה מהנמל, קיבל אלכס(בשלב זה לא ידענו את שמו כמובן) את פנינו והציע שניסע איתו במונית. 5 יורו לבן אדם ואני לוקח אותכם. אנחנו חמישה, זה בסדר? כן כן, אין בעיה. התייעצות קצרה(מבט אחד חטוף - וכן) והחלטנו לקחת את הדיל. המונית של אלכס מחכה בצד השני של הכביש הסואן, אלכב לוקח מזוודה וחוצה בנונשלנטיות בין המכוניות הדוהרות. מספר דקות מאוחר יותר חצינו גם אנחנו עם שאר המזוודות והגענו למונית. אלכס העמיס את המזוודות בבגאז׳ שנשאר פתוח ונקשר בעזרת גומיה מהסוג שפעם השתמשנו לקשור תיקים לאופניים (למי שזוכר). כששאלתי אם זה בטוח ענה אלכס בחיוך שככה הוא עובד כבר שלושים שנה וזה בסדר (אותה שאלה ותשובה גם בנסיעה לשדה התעופה כשעזבנו). אלכס מדבר אנגלית לא רע בכלל ואף הסביר קצת על מקומות שרואים בדרך. אחת התכונות שחוזרות על עצמם אצל כל הנהגים היא הדיבור עם הידיים והפניית המבט אליך כשהם מדברים איתך ומכאן מצב שבו אין ידיים על ההגה והנהג לא מסתכל על הכביש אינו נדיר. אצל אלכס, התכונה הזו מוקצנת. תוך כדי נסיעה נתן לנו כרטיס ביקור והציע את שרותיו כשנרצה להגיע לשדה התעופה כשנעזוב. המחיר שנסגר נשמע לנו הגון ואכן הזמנו אותו ביום העזיבה. הפעם אפרת העדיפה להצטופף עם הילדים מאחור על מנת לראות כמה שפחות מהנעשה מקדימה(ראו הסבר לעיל על נהיגה בלי ידיים וכו׳). אלכס לא איכזב גם הפעם. כמעט שהגענו לשדה ואז פנה אלי והודה לי תוך כדי לחיצת יד, הסתובב לאחור ולחץ את ידם של כל יושבי המושב האחורי (ארבעה למי שאיבד את הספירה)ֿֿ, בינתיים אני רואה את אי התנועה מתקרב אלינו אבל כפי שאתם כבר מבינים, אלכס הסתובב בזמן לתקן את הסטייה הקלה והגענו בשלום. אחרי שהשארנו לו טיפ שמן, הזמין אותנו אלכס לארוחת ערב בביתו בפעם הבאה שנגיע - אשתי מבשלת מצויין. בקיצור - איש נחמד מאוד.

אחרים
באתונה התניידנו הרבה במוניות, לא זוכרים את שמות כולם ולא כולם השאירו חותם כמו הנ״ל. ראוי לציון הוא אחד שלא ממש ידע את הדרך(שאל אותי אם יש לי GPS!!) וכשבסוף הגענו לרחוב שלנו, פנה שמאלה במקום ימינה, מולינו הגיעה מכונית אחרת ומכיון שהרחוב היה צר, התפתח ויכוח צופרים מי יפנה ראשון. נהגינו לא כל כך רצה לוותר ולא היה כל כך נעים, עברנו גם את זה.
נהגים שיש ברשותם GPS לעולם לא יקלידו את הכתובת לפני תחילת הנסיעה אלא תוך כדי (נהיגה בלי ידיים כבר אמרנו לא?).
היה נהג שכל הזמן החליף ממשקפי שמש למשקפי קריאה בשביל לקרוא בנייד ובין השאר להראות לנו שיש לו את התנ״ך בנייד.
לפעמים הסכימו לקחת את חמישתנו במונית אחת ולפעמים היינו חייבים לקת שתיים. למיטב הבנתי כשעוצרים נהג ואין עוד מוניות בסביבה אז הוא ייקח כמה שצריך, אם יש עוד מוניות, יפרגן פרנסה גם להם ויגיד שאסור לו חמישה (problem with police - מה שלא יפריע לו לעבור באדום דקה אחר כך).

זהו.
סעו בזהירות.

אתונה

את היום האחרון בפארוס בילינו בחוף סנטה מריה - חוף מגניב עם בר נחמד, המון אפשרויות לספורט מיים, מוזיקה (ולעיתים גם מסיבות) ובאופן כללי מזכיר את ריף הדולפינים רק בלי דולפינים ויותר צפוף.
בערב, כמובטח, ג'ירו וקרפ פרידה מנאוסה.
בערב הכנסנו את המזוודות לבגאז' לצורך בדיקה - לראות אם נצליח לדחוס את כולם יחד באוטו לסיבוב אחד לנמל או שנזדקק לשני סיבובים. הצלחנו באחד. היה צפוף.
בבקר נפרדנו שוב מהמארחים הנחמדים שלנו דימיטרי וקריסטינה, שמיהרה לדחוף לי צנצנת ריבת תאנים שהכינה בעצמה.
מרוב דאגה שלא נגיע בזמן למעבורת (כל האי עומד בפקק בעיירת הנמל הקטנה בזמן שמגיעה מעבורת) הגענו לנמל ב 8:30 בבקר, כאשר את הרץ פותחים רק בתשע. התנחלנו בקפה מול הנמל, כמו עוד נוסעים (כולם עם תיקים ומזוודות), אכלנו ארוחת בקר לאיטנו, החזרנו את הרכב וחיכינו בתור למעבורת שלנו. זו הגיעה בזמן, קטנה יותר מהקודמת וגם עמוסה יותר (אנחנו התחנה האחרונה לפני אתונה). עלינו, מצאנו בקושי מקום בביזנס ויצאנו לדרך. המעבורת התנדנדה ודני אמר שתמיד זה ככה ביציאה מהנמל. אח"כ היא המשיכה להתנדנד והתברר שזה יום כזה. אז אחרי הכל לא אהיה יורדת ים. בסוף הסתדרתי בסדר, יובל גם והגענו לאתונה.
כבר בפברואר הזמנתי דירה נחמדה ליד המטרו דרך אתר airbnb. כדרכם חייבו את כרטיס האשראי עם ההזמנה. יומים לפני שהגענן לאתונה יצרתי קשר עם בעל הבית כדי לקבוע שעה שבה יחכה לנו בדירה. הסתבר שהיו בעיות, סיפור ארוך ועצוב ואנחנו "ברי מזל" כי הוא הצליח לסדר לנו דירה אחרת, יותר טובה, יותר גדולה, עם נוף של האקרופוליס, בלי חיוב נוסף. רק מה, שכח לספר שבמקום 30 מטר ממטרו היא מרוחקת 2.2 ק"מ מתחנת מטרו ונוסף לכל על פסגת גבעה תלולה - הרחוב פה נראה בול כמו סאן פרנסיסקו. יצרתי קשר עם airbnb שהסבירו בצורה ברורה שאכן אנו ברי מזל כי יש אנשים שביטלו להם הזמנות ברגע האחרון ואילו המארח שלנו דאג לדירה חלופית. לא , אין אפשרות לבטל את ההזמנה ולקבל את הכסף חזרה. התעצבנו אבל זה מה יש.
מפיראוס לקחנו מונית (נדחסנו חמישה + מזוודות) לדירה. שאכן היא יפהפייה, מצויידת בכל טוב - מדיח כלים, מכונת כביסה, מיבש שיער ומה לא. אבל מה - המיקום לא נח. אנחנו מתניידים במוניות, רוב הנהגים פה מסרבים לקחת 5 במונית וזה מחייב אותנו לשתי מוניות בכל יציאה. הרבה כסף ובעיקר אי נוחות. אפילו אל הסופר אפשר לרדת ברגל אבל לעלות עם הקניות - הופה, מונית.
השכונה שכונת מגורים מרוחקת מעט מן המרכז ולא כל הנהגים יודעים איך להגיע לכאן. לחלק יש GPS ולחלק לא.
לילה אחד נסענו עם נהג שלא ידע את הדרך והיה עצבני חאחה, האוטו שלו כעט לא סחב את העליות ובסך הכל היה די מפחיד. הגר היתה ממש בלחץ, עד כדי כך שבאה לישון איתנו במיטה בלילה ולמחרת ממש היתה מוחה לקראת החזרה הביתה.
בקיצור המודל של airbnb התברר ככזה: הזמנת חצי שנה מראש, שילמת חצי שנה מראש, לא סיפקנו לך את המוצר שרכשת, אנחנו לא מאפשרים לך לבטל ו consider yourself lucky.
ה help line שלהם מאוד מנומס.

אתונה חמה, רותחת, לוהטת.
היינו בפלקה, התאדינו באקרופוליס, נשמנו טוב במוזיאון האקרופוליס הממוזג כדבעי אכלנו בקפיטריה שלו (כי יש מיזוג מצויין), ביקרנו במוזיאון הארכיאולוגיה ( לא ממוזג טוב), נסענו לכלבו אתיקה כי קיוינו שיהיה מיזוג טוב (התבדינו), אכלנו שוב במסעדה לא ממוזגת אבל עם מאוורריים משפריצי מיים.
מחר נלך לראות את החלפת המשמר בפרלמנט ולשוק הפשפשים של יום א ונחזור למיזוג הטוב שלנו בדירה לאריזות אחרונות.
מסקנות:
1. ארבעה ימים זה יותר מדי לאתונה, מספיקים שניים.
2. כמו תמיד  location  הכי חשוב. ב booking.com לא נפלנו (והם גם לא מחייבים מראש). בטיולים הבאים נמשיך להזמין מהם (מלון בד"כ לא עובר כתובת יומיים לפני שאתם מגיעים).

שלושה במחיר אחד

עברו שלושה ימים מאז כתבתי לאחרונה, הסיבה הרשמית: אין רשת. אבל האמת שפשוט נכנסנו לאווירת אי. קמים מאוחר, מכינים ארוחת בקר לאט, יוצאים לים, הולכים לאכול, חוזרים לבריכה, יורדים לים ליד "הבית", שותים בירה או נוסעים לעיירה הקרובה לאכול קרפ _ולבנים ג'ירו מקדים).

ביום ראשון קודש Sunday kodesh החלטנו לא להזיז את האוטו. נשארנו בבריכה, אכלנו צהריים אצל מרגריטה השכנה שמנהלת מלון קטן (כמו כולם כאן) וגם טברנה. הבן של בעלי הבית שלנו עובד שם בתור מלצר וגם בעלי הבית באו לאכול שם צהריים. מרגריטה מבשלת עם אמה הזקנה ובכל יום יש משהו אחר. לא התאכזבנו.

אחר הצהריים הבנות נשארו בבריכה (הגר אוהבת ברחכה ונועה לא מתרחקת מה wi fi ) ויובל וההורים סעו למפרצון הקטון הקרוב לטבילה של אחה"צ. מפרצון פצפון, חוף ללא כסאות ושמשיות וקצת מאוד אנשים.

בערב – נסענו לנסואה לאכול קרפ (וגירו כמנה מקדימה לבנים).

למחרת עברנו לאי הקטן  – אנטיפארוס (מול פארוס). מעבורת קטנה ו 10 דקות הפלגה. גם מחיר הכרטיס מצחיק. המכוניות נכנסות ברברס לכוון עובדי המעבורת שצועקים ביוונית ועושים תנועות עם הידיים.

נסענו למערת הנטיפים שעל האי. האי קטן ומיושב עוד פחות מפארוס ולכן הציפיה שלנו היתה שגם המערה תהייה קטנה. בכביש מתפתל עלינו עליה תלולה לראש גבעה שם נמצאת הכניסה למערה. בחלק מן הכביש אפילו לא היה מעקה. נדהמנו לגלות מערת נטיפים ענקית, המוני מדרגות יורדות ויורדות ויורדות למעמקי האדמה ומסביב "נוף" נטיפים שכאילו יצא מסרט מצוייר. בסך הכל המערה מגיעה לעמוק של 400 מטר מן הכניסה ובחזרה צריך לעלות את הכל במדרגות תלולות ביותר. שרדנו. למבקרים באזור – אין להפסיד!

לו היתה זו אמריקה כבר היתה בחוץ חנות עם גלידות, משקאות ומזכרות מסוגים שונים. פה אפילו גזלן לא היה.

המשכנו ל soros bay – מפרץ תורכיז יפהפה כמו שתיארנו לעצמינו כשהחלטנו לטייל ביוון. המון סירות קטנות קשורות וגם מסעדה. אחרי שוידאנו שהמים קרים וצלולים אכלנו במסעדה שהתגלתה כמסעדת חוף פלצנית משהו ולא טברנה. האוכל היה בסדר, העיצוב נחמד, החשבון גבוה.

חזרנו לעיר הנמל, טיילנו ברחוב היחיד שלה ועלינו על המעבורת חזרה. היינו הרכב האחרון שעלה ועוד טרם הספקתי למשוך בהנדברקס החלה המעבורת להפליג. אחרי כמה דקות גם העלתה את הכבש. היתה חויה!

ושוב, נסענו הביתה והגר קפצה ישר לבריכה.

היום החלטנו לטפל בענייני הכביסה. עד הצהריים הצלחנו לקום, לאכול, לשים מכונה, לנסוע לראות את מחצבות השייש העתיקות (nothing to write home abaout), לחזור לאכול בעיירה שלנו (ambelas) בטברנה הפינתית שעוד לא בדקנו ולבלות את המשך היום במפרץ "שלנו".

במדד המוסקה המסעדה הזו מככבת במקום ראשון יחד עם המסעדה בחוף kolymbithres.

הגר המציאה כל מיני שירים מצחיקים שנגמרים תמיד ב "זה מה שאומרים – משפחה לא בוחרים". זו סיסמה שמלווה אותנו בכל פעם שאנחנו צריכים להתבייש לנו על איזו פאדיחה שעשינו לילדים.

מחר יום אחרון באי – נסע לחוף שעוד לא היינו בו santa maria וכמובן בערב ניפרד מנסואה בג'ירו וקרפ.